פרשת ויקרא: המלח הממתיק (דינים)

עלינו ללמוד מתינוק – אומר היה רבימשה לייב מסאסוב זצ"ל – כאשר הוא רוצה לבקש משהו מאביו, הוא גועה בבכי בלא בושה. וכשמתמלא חפצו - שמח בחלקו ואין בו יותר עצבות ומרה שחורה. כך היהודי – כשסובל מאיזו צרה ורוצה לבקש מאביו שבשמים שירחם עליו, צריך לבכות לה' ולהתחנן אליו בלי בושה. וכשתתמלא בקשתו, ישמח בחלקו, ולא יתעצב שלא השיג יותר.

*

לצערנו, עדיין לא זכינו לבניין בית מקדשנו, ולא לקרבן שיכפר בעדנו. התפלה בימינו היא במקום הקרבנות, ולכן ניתן ללמוד על אופן התפלה מהקרבת הקרבנות.

 בהקרבת קרבנות הצטווינו לתת מלח ("וכל קרבן מנחתך במלח תמלח"), והגאון רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו "פתוחי חותם" מוצא לכך מקבילה בתפלות – הדמעות המלוחות, שעל ידן מתקבלות התפלות לרצון. כבר מדורי דורות ידע כל יהודי באשר הוא, כי גם כאשר כלו כל הקיצין, ונראה כי כל השערים ננעלו בפניו, עדיין נותרה בידו תקוה – להתפלל בדמעות. וכפי שאמרו חז"ל בגמרא (בבא מציעא נ"ט ע"א): "אמר רבי אלעזר, מיום שנחרב בית המקדש, ננעלו שערי תפלה... ואף על פי ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו! שנאמר (תהלים ל"ט, י"ג): "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש".

 וכך מפרש האביר יעקב את הפסוק: "וכל קרבן מנחתך" – היא התפלה שנתקנה כנגד הקרבנות, "במלח תמלח" – בדמעות שהם כמים מלוחים, "ולא תשבית מלחברית אלוקיך" – קראם הכתוב "מלח ברית", משום שכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, וזוהי ברית שנכרתה לדמעות, שאינן חוזרות ריקם.

כשדלת ננעלת על מנעול ובריח, הדבר היחיד שיכול לעבור בעדה – הוא נוזל. הדמעות מסוגלות לחלחל ולחדור – גם מבעד לדלת נעולה.

*

ביטוי מיוחד לכוחן של דמעות נוכל למצוא בסיפור מכירת יוסף. הגאון רבי אברהם סבע זצ"ל (מגדולי חכמי ספרד), בספרו "צרור המור", מבאר את הסמיכות בין סיום הפסוק שנאמר ביוסף: "ויבך אותו אביו" (ל"ז, ל"ה) לפסוק שאחריו: "והמדנים מכרו אותו אל מצרים", שהדמעות ששפך יעקב אבינו על בנו, הועילו מיד, ובמקום שייקחו הישמעאלים את יוסף לארץ רחוקה, הוא נמכר לארץ מצרים הסמוכה לכנען, וכך, לאחר שנים רבות, הוקל על אביו להתאחד עמו מחדש.

גם על לאה אמנו ע"ה מצינו שגדול היה כוח דמעותיה, כפי שפירש רש"י על הפסוק: "ועיני לאה רכות" (בראשית כ"ט, י"ז), שעיני לאה נעשו רכות מתוך שהרבתה לבכות ולהתחנן לפני הקב"ה שלא תינשא, חלילה, לעשיו הרשע. ואכן שעה הקב"ה לדמעותיה, והביא לכך שתינשא ליעקב, וכך זכתה ליטול חלק מכריע בהעמדת שבטי ישראל.

 על דמעותיה של רחל אמנו ע"ה דומה שאין צורך להאריך, פסוק הוא השגור בפי כל: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה" (ירמיה ל"א, י"ד).

 ואף על יתר האבות מובא במדרש (איכה רבה פתיחה כ"ד) שבשעת החורבן אמר הקב"ה לירמיה הנביא: "אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה, ומת בתוך חופתו... לך קרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות".

*

בשם הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל מוסרים שהיה אומר: צא וראה מה גדול כוחן של דמעות! אם לדמעותיה של גויה עלובה כאמו של סיסרא נתנו חשיבות כה גדולה, עד שכנגד מאה יבבות שייבבה, תיקנו לנו לדורות לתקוע מאה קולות בשופר בכל שנה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר החשיבות שיש לדמעה אחת של יהודי.

כעין זה דרש המשגיח רבינתן מאיר וואכטפויגל זצ"ל, על הנאמר בפרשת תולדות: כאשר הגיע עשיו ליצחק אביו, אחר שיעקב נטל את הברכות, אמר לו יצחק: "ולכה איפוא מה אעשה בני" (בראשית כ"ז, ל"ז). אולם לאחר שנשא עשיו קולו בבכי, פתאום מצא לו יצחק ברכה, ברכה שמכוחה סובלים אנו באלפיים שנות גלותנו צרות קשות ורעות. הרי לנו מה גדול כוחן של דמעות, ואפילו כאלו היוצאות מעיניו של רשע כעשיו.

*

הגאון רבי דוד עידאן זצ"ל בספרו "משכיל לדוד" (ח"ב, תהלים ו') הביא משל נאה (ששמע בעיר גאבס מפי הדרשן רבי ישועה חדאד זצ"ל) הממחיש עד כמה יכול יהודי לפעול בתפלה בבכיה:

למלך אחד היה בן יחיד מפונק מנוער. מוכשר ונבון היה, משוש לב אביו. סמך הבן על אהבת אביו והלך בשרירות לבו. לא שמע לקול אביו והמרה את פיו פעם אחר פעם, זלזל בציוויו והקשה עורפו לתוכחותיו. ביקש אביו ללמדו לקח וגרשו מעל פניו.

הגיע הבן למחוז מרוחק, שאנשיו לא אהדו את המלך ולא אהבו את עולו. כשראו שהגיע אליהם נסיך התפנוקים, שמחו לאידו של המלך שנאלץ לגרש את בנו בחרפה, וחשבו להכעיסו בכך שיקרבו את בנו.

כצעד ראשון, שמוהו עליהם לראש. אולם דבר מפתיע ארע, בגינוני מלכותו ובנימוסיו הנאים, בחינוכו הטוב ובידיעותיו הנרחבות, רכש את לב העם ואת אמונו, והילל באוזניהם את המלך ואת חסדו.

ניחמו פרנסי המקום על שהעלוהו לגדולה, שכן מטרתם נכשלה – במקום לפגוע בכבוד המלך ממנו סלדו, העומד בראשם מרוממו ומגדלו. מה עשו? הדיחוהו והורידוהו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, העבידוהו בפרך והשפילוהו, כדי שישכח את צור מחצבתו ואת גינוני המלכות, לבל ינהו אחריו. חיי בן המלך הפכו לרעים ומרים, וכבר קץ בחייו.

יום אחד שמע שהמלך עורך מסע במדינה, וביום פלוני יגיע למחוז שלו. הבשורה הזריחה קרן אור באפלת חייו. ואכן, המלך הגיע, וכל בני המקום יצאו לקראתו. סקרם המלך בעין בוחנת, וחיפש ביניהם את בנו היחיד. מבטו עבר עליו, אך לא הכירו כלל, כי היו בגדיו קרועים, שערו מגודל פרא וחשך משחור תארו.

עמד המלך להמשיך בדרכו, ותקוות בנו כמעט ונכזבה לעד.

כתקווה אחרונה, פרץ הבן בבכי מר קורע לב, וקולו – לא השתנה... ניתר לב המלך לשמע הקול המוכר, היקר כל כך. הכיר כי זהו קול בנו, וקול הבכי סיפר על חיים מרים ממוות, סיפר על חרטה עמוקה וכנה, סיפר על געגועים עצומים – והמלך פשט ידיו לקראת בנו, וקיבלו באהבה ובחיבה...

הנמשל ברור: בנים אנו לה' אלוקינו. מרדנו בו והוא שלחנו מעל פניו לגלות בין האומות. והעמים, ברוח קנאתם ושנאתם, העבידונו בפרך, גזרו עלינו צרות ושמדות, הפריעונו משמירת תורה ומצוות ועשו הכל כדי לבוללנו, להחטיאנו ולטמאנו. כדי לעורר רחמיו עלינו לגאלנו, לא נותר לנו אלא להשתמש בכוח פינו – "הקול קול יעקב" – לזעוק אל המלך בקול בוכים, לנסך דמעות ותחנונים שישוב מלכנו לגאלנו גאולת עולמים.

 כך היה בעבר מימי קדם: "וירעו אותנו המצרים", עשו אותנו רעים, החטיאונו ודרדרונו למ"ט שערי טומאה, "ויתנו עלינו עבודה קשה" כדי להטריף עלינו את דעתנו, להסיחה מעבודת בוראה. "ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו – וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו" (דברים כ"ו, ו'). גם הגאולה הקרובה תהיה כעין גאולת מצרים, כפי שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז', ט"ו). גם אם דרדרונו והחטיאונו, עדיין אין כוחנו אלא בפינו. אם נזעק ונשווע לגאולה – ודאי יראה ה' בעניינו ויחיש לגאלנו!