"הנה, הנה זה בא": למה זה מתעכב? כי כך גאולתן של ישראל

ריבון העולמים - ידעתי. ידעתי את זה כל הזמן, ובכל זאת גם הפעם אמרתי לעצמי 'הבה ונתחכמה לו, ליצר הרע'. ידעתי כל הזמן שבלי העזרה שלך, שום דבר לא באמת יתקדם לכיוון טוב, לא משנה כמה על פניו הדברים נראים מבטיחים. 

שוב היצר הרע הונה אותי, גרם לי להאמין שכאן מסתתרת הישועה שלי. שכאן אמצא את שאהבה נפשי. 

מה מצא חן בעיניי כל כך דווקא בו? ובכן, כל מה שכתב על עצמו היה נשמע כל כך מבטיח, כל כך כל מה שרציתי לעצמי במשך שנים. למרות שמבחינה חיצונית הוא בכלל לא הטעם שלי, משהו באישיות שניבטה אליי מהמילים שכתב על עצמו - קסם לי. אבל ריבון העולמים - ידעתי, ידעתי, ידעתי. ידעתי שהנני בידך לבד, ובכל זאת לא סמכתי עליך מספיק שתוביל אותי בבטחה אל מה ששלי. 

ידעתי שאני החומר, ואתה היוצר ומבלעדיך - אין אף אחד שיוכל להושיעני באמת. 

כי ישועה אמיתית לא נמצאת במילים - ואין זה משנה כמה יפות, חדות, עמוקות ומבטיחות הן. ישועה אמיתית נמצאת בכוונת הלב ובחיבור האמיתי לטוב שבשני, ולא רק בטוב של עצמי. ישועה אמיתית מתחילה בשמחה של הגבר, ובעומק המהות שלו, שבוחרת בכל רגע מחדש כיצד להחיות את עצמה ולהתחבר שוב. 

ישועה אמיתית לא נמצאת בתארים ובתעודות, כי אם בבנייה האישית בכל רגע ורגע - וברצון הטוב להיות פשוט טוב. לכולם. ריבון העולמים, ידעתי, ידעתי ידעתי שאני בידך לבד. 

 אין סיכוי שהטוב שלי יילך לאיבוד תחת מטר הארטילריה הזו  

הלב שלי גלוי לעיניך, העיניים שלי שמחפשות בין החרכים מחכות שתפסל להן את מה שאתה רוצה שיראו בזולת, וכל מה שנתת בי - פשוט מחכה עדיין שתיצור ממנו משהו. שתכניס לב בשר ללבן האבן, ותראה לי איפה נמצאת האהבה שלי. אני יודעת שגם אם אתאמץ בעצות ותחבולות, וכל יושבי תבל יעמדו לימיני וילחשו אל אוזני שהם אלו שיודעים את מלאכת הישועה, שהם אלו שמכירים כיצד לזווג בין נשמות שהם אלו שיודעים כיצד להעניק לנפשי את הסמיכה והביטחון - אני ידעתי. 

כבר מאז שירדתי לעולם בעצם, ועכשיו שוב אני צריכה לחזור ולשנות על אותו לימוד נושן שוב ושוב ושוב. 

שאני בידך לבד. 

ואף עצה ותחבולה לא יכולה לעזור, אלמלא אתה תגיד 'כן'. 

ואף אדם בעולם לא יכול לעזור לי ולהביא את האהבה שלי אליי, אלמלא תגזור על ישועתי שתתגלה. שתתהווה. שתהיה למשהו שניתן להרגיש אותו בכל כלי הנפש. 

ריבון העולמים - וגם העלומים (הנעורים וכל הדברים הנסתרים והעלומים), ידעתי שאין עזרה וישועה מאף בשר ודם, ומי שיכול לעשות מהמר מתוק זה אך ורק אתה. מי שיכול להושיע ישועה שלימה כבר בשיחת טלפון אחת, זה רק אתה. מי שיכול לתת לי כיוון לשמחה שלי, לשמחה השלימה שאינה תלויה בשום דבר ובאף אחד, זה רק אתה. מי שיכול לעשות אותי את החומר הכל כך גמיש הזה, שמתכופף בפני כל שינוי ומודה עליו, זה רק אתה. 

"הטוב, הטוב הטוב. כי לא כלו רחמיך. והמרחם, כי לא תמו חסדיך. כי מעולם - קיווינו לך".

הטוב - הטוב שלי, יכול 

הטוב - לפגוש בטוב של בעלי, 

הטוב - ולהוליד טוב חדש בדמותם של נשמות חדשות.

רק בזכות הטוב שלך, שישתקף בנו. בנתינה שלנו ובהבנה שלנו שלא עזבתנו לחושך הניסיונות הללו שתוקפים אותנו. 

בחתונה שלכם, יהיה קהל גדול. אבל הוא לא יהיה עשוי רק מבשר ודם 

כי לא כלו רחמיך - אין סיכוי שהטוב שלי יילך לאיבוד תחת מטר הארטילריה הזו שתוקפת אותי. אין סיכוי שאני אשאר לבד, בלי אהבה, בלי הבנה, בלי הכלה והפריה עם הגבר שלי. זה שלמד להתגבר על הניסיונות שלו, זה שלמד לאהוב למרות הכל ולא התייאש ממה שתקף אותו בחושך. 

"עברי אנוכי - ואת ה' אלוקי השמיים אני ירא".

עברי אנוכי - בורא עולם, בעולם הזה כולנו עיוורים. אנחנו לא באמת רואים את מה ששלנו, מרוב כל צרות הנפש שחווינו. מרוב כל הניסיונות בגלות, אנחנו כבר לא מבחינים בטוב, צריכים שיצעקו אותו אל תוך אוזנינו שלוש פעמים לפחות. 'הטוב, הטוב, הטוב'. איפה הוא, אלליי? איפה הטוב הזה שלי, של זיווגי - ואיך זה שעוד לא פגש ודבק טוב בטוב?

עיוורי אנוכי - בורא עולם. אני עיוורת. מתהלכת כאן בעולם בלי לראות מה אתה באמת רוצה ממני, מה אתה באמת רוצה שאבחר לי, מה אתה באמת רוצה שאעשה עם כל הצעות השידוכים, מה אתה רוצה שאראה שלא ראיתי עד עכשיו?

עיוורי אנוכי. לא עיוורת, עיוורי. אפילו המגדר שלי כבר לא ברור בגלות הזו, שום דבר שהיה מובן כשמש בדורות הקודמים - כבר לא ברור בדור הזה. עיוורי אנוכי. מי אני כבר בתוך כל ההמולה הזו של השידוכים, ומה בכלל יצאתי לחפש? מה היה חסר שם, שלא ידעתי להודות עליו מספיק? מה היה חסר בי, שבכלל ביקשתי לצאת לחפש בעולם הזה?

אני לא באמת יודעת מה אני רוצה, מה אני צריכה, מה אני חושבת, על מה אני חולמת, מי אני, מי אתה, מי הוא - האדם הזה שאני שואפת להתחבר אליו עם כל כלי הלב והשכל שלי? בורא עולם - אם זה לא ניקוי עמוק לפני פסח, הפה-סח הזה ששופך אליך את כל המצוקות ואת כל המיצרים הפנימיים - אז אין לי מושג מה זה ניקיון. 

אין לי מושג איך לנקות בין החריצים, איך להגיע עם הקיסם אל החורים הכי דקים שבנפש ולהשלים את מה שחסר לי. 

"ישמח חתני - בקהל אמוניי. יישא ברכה, מאת ה'".

כך גאולתם של ישראל - בתחילה קמעה קמעה    

השיר ה(כמעט) אחרון בפלייליסט שלי, כבר סוגר לי את הקצוות הפרומים ולא מותיר סימן שאלה אחד. "ישמח חתני" - השמחה שאת עובדת עליה כל כך קשה עכשיו, רגע קטן לפני הגאולה הקרבה ובאה - עוד יבוא לידי ביטוי בחתן שלך, שישמח בך כל כך. שיידע כיצד לשמוח בך, במקום שכל האחרים עיוותו פנים. במקום של האחרים חשבו לעצמם שהם 'ראויים לטובה יותר' ממך. 

אז את יודעת מה, שירה? בקהל אמוניי !

אני כמעט יכולה לשמוע את הקב"ה לוחש באוזניי כרגע את המילים הבאות: בחתונה שלכם, יהיה קהל גדול. אבל הוא לא יהיה עשוי רק מבשר ודם, כי אם גם מבשר רוחני-אמוני. בחתונה שלכם, אקהיל את כל הניסיונות שלכם, שבהם נלחמתם על האמונה הפשוטה בי והם יעידו בכל העולמות, שזה הבית 'יישא ברכה מאת ה'", כי שום דבר, אבל שום דבר באמת, לא מובן מאליו בבנייתו. 

שום דבר לא מובן מאליו, וכל בית חדש שקם הוא נס. הוא התרחשות מעל הטבע, הוא ברכת ה' כי תעשיר. 

כך גאולתן של ישראל 
בתחילה קמעה קמעה 
כל שהיא הולכת 
היא הולכת ורבה (מילים: אודי דוידי)

ראו באורי - שזורח. ראו, תראו בעיניים הבשרניות שלכם, שלא לשווא חיכיתי לבוראי. לא לשווא האמנתי בו בגלות הארוכה הזו. לא לשווא היה כל זה, למרות שעתים היה נדמה שכן. לא לשווא נלקח ממני האור תחילה, ופסעתי ימים ושנים הרבה בחושך. לא לשווא, אלא לשב. לרגע המחודש הזה, שרק בורא עולם ידע שעוד ישוב, שעוד אזכה להתאחד עמו, שעוד אזכה להיות שלימה בתוך הגאולה הפרטית והכללית. 

ואם אין אתם מאמינים - ראו באורי שזורח. מה הקשר בין חומר לרוח? מה הקשר בין אמונה לבין אור? מה הקשר? יש קשר גדול. את לא מאמינה עכשיו? אין בעיה. תראי באור שלי, שזורח. תראי איך בתים אחרים קמים, איך ילדים חדשים נולדים, איך כלות חדשות אומרות שהן קיבלו כל מה שהתפללו עליו, איך חתנים מאושרים יוצאים מחופתם. את לא מאמינה? תראי באור של השמש, שלא מאכזב. שיוצא מחופתו כמו חתן, בכל בוקר מחדש מאיר לך תקוות חדשות. 

למה זה מתעכב? כי כך גאולתן של ישראל, צועק לי אודי דוידי מתוך הפלייליסט. בתחילה - יש רק חושך עבה וגדול. מי יודע מתי הוא ייגמר? קטני האמונה יאמרו שהוא לעולם עתיד להישאר כאן. בהתחלה הכל קשה, אבל יש גאולה בעולם. יש ישועה, ו'הנה, הנה זה בא'. מתי? כשהלב כמעט נשבר. כשכבר אין כוח לאסוף את עצמנו לעוד יום. כשכבר כל השידוכים חוזרים על עצמם, והכל נהיה לנו משעמם. כשכבר אין לנו כוח לחפש, ואין לנו מושג מה אנחנו אמורים לראות כדי למצוא ולהימצא. 

אבל ככה זה בכל גאולה. תמיד לפניה יש קשיים, חוסר אמונה, חוסר שמחה, חוסר דעת שגובל כבר בשיגעון. "ראו באורי שזורח", מזכיר לי שוב אודי דוידי. "כשהלב כמעט נשבר, שרוע על אדמת נכר... הנה, הנה זה בא".