פרשת ויקרא
סיון רהב מאיר על פרשת ויקרא: "נבלה טובה ממנו"?
לתת קצת רווח להתבונן, לזכור לראות גם את ה"יש", ללמד טהרה לטהורים, ולראות בחוש את ניצחון הרוח על החומר
- סיון רהב מאיר
- פורסם ב' ניסן התשע"ח |עודכן
מזל טוב, ספר חדש! אחרי בריאת העולם בספר "בראשית" ויציאת מצרים בספר "שמות" – היום מתחילה הקריאה בספר "ויקרא". מילות הפתיחה של הספר הן: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". משה לא נכנס לאוהל מועד בביטחון עצמי, הוא מחכה שיקראו לו. הנה התיאור שמופיע במדרש: "כל תלמיד חכם שאין בו דעה, נבלה טובה ממנו. צא ולמד ממשה אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא את ישראל ממצרים ונעשו נסים על ידו, ועלה לשמי מרום, והוריד התורה, ונתעסק במלאכת המשכן – אף על פי כן לא נכנס לפנים עד שקרא לו, שנאמר: ויקרא אל משה".
כלומר, לפני שהספר החשוב מתחיל ללמד אותנו דברים, אנחנו לומדים על דרך ארץ: גם אם אתה משה רבנו, תישאר עניו. אל תקפוץ לתוך אוהל מועד.
רווח להתבונן
בימים כל כך דחוסים בחדשות ובפוליטיקה ובהתרחשויות, מצאתי בתחילת פרשת השבוע ביטוי יפה של רש"י: "רווח להתבונן". בפתיחת ספר "ויקרא" מסופר שבין ההוראות שקיבל משה מאלוקים, היו גם שתיקות והפסקות. רש"י כותב: "ולמה היו הפסקות משמשות? לתת רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין".
בספר "טורי זהב" נאמר שזה נכון לא רק בין משה לאלוקים, אלא גם היום, אצלנו: "שלא יסמוך אדם על חריפותו, ויאמר 'ממהר לקבל אני', ועל כן יעשה הפסקה בלימוד". כלומר, לא לרוץ בין מסר למסר, אלא לעצור ולחשוב. נדמה לי שזה דבר שאנחנו זקוקים לו היום הרבה. לעצור רגע בשטף המטלות ולחשוב מה עברנו. להפנים חוויות. לא לעשות הכול במקביל, במולטי-טאסקינג, אלא לתת לעצמנו, בין לבין לבין, "רווח להתבונן".
קרוב לחיים
כל שנה בפרשת "ויקרא" אני נזכרת בשבת ההיא. 7 שנים חלפו מאז רצח אודי ורותי פוגל וילדיהם יואב, אלעד והדס. זה קרה בליל שבת, פרשת "ויקרא", פרשה שעוסקת בקורבנות, ולמחרת, בהלוויה הכואבת, דיברו כולם על קורבנות הציבור היקרים האלה. טלי בן ישי, אימא של רותי, מגדלת יחד עם בעלה הרב יהודה את שלושת הילדים תמר, רועי וישי. טלי נשאה באחד מאירועי הזיכרון נאום חזק, והנה רק קטע קצר ממנו:
"מהר מאד הבנתי שהחסר הוא ענק, אבל אסור לי שלא לראות את ה'יש' הענק עוד יותר. להרשות לעצמי לבכות מגעגועים מטורפים, ורגע לאחר מכן להודות ועוד פעם להודות על הילדים המקסימים של אודי ורותי שחיים איתנו, ויגדלו ויתבגרו עם כוחות מיוחדים בעזרת השם. הבנתי שעליי לחיות את כל העולמות, לחיות את העולם הזה עם כל העוצמה – לבשל, לסדר, לקנות, לשתול פרחים, להתפעל מריחות נעימים של האביב, לתכנן את החופשה המשפחתית כמה חודשים מראש, לארגן את החתונה של בתנו הקטנה. אבל גם לחיות את העולם הבא. איך? לדעת שיש קשיים וצריך להתמודד, לדעת לא לוותר על ערכים גדולים כמו טוב, יושר, כמו משמעות גדולה. לדעת שאני כאן בעולם הזה ולנצל כל דקה, ולדעת שיש תחיית המתים. ותחיית המתים היא לא שם רחוק, איזה חזון שלא יודעים בכלל מתי הוא יקרה. תחיית המתים היא לא לאפשר למתים להיות מתים. אנחנו כאן בעולם הזה מחיים אותם מכל רגע. עצם נוכחותנו, עצם הופעתנו זה להחיות אותם.
קורבנות הטרור, קורבנות המלחמה – כך לרוב נקראים כל אלו שנהרגו על קידוש השם. הם נהרגו לא בגלל שרצו לפגוע באודי ורותי, אלא בגלל שרצו לפגוע בעם ישראל. כן, הם קורבנות, אבל מלשון קירבה וקירוב. לא רק הם קורבנות, גם אנחנו שנשארנו כאן, שסוחבים משא כבד כל הזמן, שמרגישים שונים, שכבר לא כל כך מתעסקים בדברים פעוטים – אנחנו גם קורבנות. אבל לא קורבן שמביא למסכנות, לוויתור על החיים, אלא קורבן שמרגיש קרוב, קרוב לאהובים שלנו שעברו לעולם שכולו טוב, קרוב למי שקשה לו, קרוב לחיים האמיתיים".
אז אין בחירות, ברוך השם
אפשר היה לשמוע השבוע את אנחת הרווחה של כ-8 מיליון איש. אין בחירות, ברוך השם. אבל כבר ימים ארוכים אנחנו שומעים רק על אינטרסים נסתרים – מה ראש הממשלה באמת אומר כשהוא אומר כך וכך? ומה באמת רוצה ליברמן או בנט או ליצמן וכו' וכו'? יש פה הנחת יסוד לפיה אף אחד לא מדבר אמת פשוטה, ותמיד צריך לחפש את מה שהוא מסתיר.
בדיוק השבוע מתחילים ללמוד את ספר ויקרא, הספר שנהוג ללמד ילדים כשהם רק מתחילים ללמוד תורה. זה ספר שעוסק רבות בנושא טומאה וטהרה, וחז"ל מסבירים למה דווקא כך ילדים מתחילים ללמוד: "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". כלומר, יש בילדים משהו תמים וטהור שלא "התקלקל" עדיין בחספוס ובציניות, ולכן מתחילים ללמוד איתם דווקא נושאים של תמימות וטהרה. זוהי תזכורת לכך שזה הבסיס, שעליו הכול מתקיים. רק אחר כך עוברים לעלילות המפותלות יותר בתורה, לעולם המסובך והמורכב. כשילד שואל משהו, אף פרשן מפולפל לא תוהה איזה סקר גרם לו לעשות לעשות כך.
ניצחון הרוח
אני זוכרת כמה מוזר נראה לי בילדותי סטיבן הוקינג, ואיך ההורים הסבירו לי על המדען המשותק, שממשיך לחיות למרות תחזיות הרופאים. לא הבנתי כמובן כל מה שאמר על מדע. לא הסכמתי כמובן עם כל מה שאמר על אמונה ואלוקים ועל מדינת ישראל. אבל הוקינג, שמת אתמול בגיל 76, דיבר גם במעשיו. חייו הוכיחו – יותר מדיבוריו – שהאדם נברא בצלם, שהרוח חזקה מהחומר, שאפשר לצלוח אתגרים ולהוות השראה לאחרים גם כשאתה שבור ורצוץ גופנית.
כך כתב עליו תדהר הירשפלד: "לקול נהייתם של הקרובים אליו, עם התפתחות נכותו, סנט ונזף בהם, ועודד אותם לצחוק. הוא צחק מכל הלב כשהסימפסונס הכניסו דמות מצוירת ומגוחכת בדמותו, ואף העמיד בובת פלסטיק שלה על השולחן. השריר האחרון שפעל בגופו טרם גווע, היה זה שנשאר שנים: שריר החיוך. באמצעותו הפעיל את המחשב האדיר שהיה קולו וידיו כבר עשרות שנים, והוא הירושה שהשאיר לנו, הרבה יותר מירושותיו המדעיות. כשהוזמן לשאת דברים באמצעות מסנתז הקול המשוכלל שלו בפתח אולימפיאדת הנכים הוא זרק בהם כוח ועידוד. הנכים הריעו למי שאחוזי הנכות שלו גבוהים מכולם, אך לבו – כמו שהעיד על עצמו – חופשי. הוא סיים במשפט שהפך לסמל שלו: לא משנה כמה החיים נראים רעים, תמיד יש משהו אותו תוכל לעשות ולהיות טוב בו".
להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949
לרכישת ספרה של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.
החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>