פרשת צו: מדוע הרהורי עבירה קשים מעבירה?

התחושה הרווחת היא, שתיקון על מעשה עבירה, קשה יותר מתיקון על הרהור עבירה. ועל כן מה מאוד יש להתפלא, שקרבן העולה שבא על הרהור, עולה כולו כליל לה', בעוד בשאר הקרבנות הבאים על מעשה, חלק מן הקרבן נאכל לכהנים?

מבאר הגאון רבי יעקב סקלי זצ"ל (תלמיד הרשב"א) בספרו "תורת המנחה", שתיקון החטא נמדד לפי רמת החטא. עולה באה על הרהור הלב, ואמרו חז"ל במסכת יומא (כ"ט ע"ב) "הרהורי עבירה קשים מעבירה", כי הם פוגמים במחשבה שהיא מצד השכל והנשמה שהם רוחניים ועליונים יותר מחטא מעשי הנעשה בשאר איברי האדם הגשמיים (בזוהר הקדוש מבואר כי גוף האדם מכוון כנגד העולמות העליונים, והמוח כנגד היכלו של מלך, מקום קודש הקדשים, והפוגם במחשבה כאילו העמיד צלם בהיכל). וכיון שכן, גם הכפרה על הרהור היא רוחנית ועולה כולה לגבוה, כליל לה', מה שאין כן שאר הקרבנות שמכפרים על חטאים שבמעשה, ולכן רק חלקם מוקטר.

והוסיף חתנא דבי נשיאה הגאון רבי דקל הכהן שליט"א בספרו "שיחת דקלים" טעם נחמד, שכאשר הקרבן עולה כולו לה', אין אפילו מחשבה קטנה של הנאה אישית לבעלים ולכהנים, והמצווה נעשית לגמרי לשם שמים. לפיכך, על עוון שבמחשבה, הצריכה התורה שמעשה הכפרה יהיה במחשבה טהורה לגמרי, אם משום חומרת העוון, ואם משום מדה כנגד מדה ותשובת המשקל.

*

ובאמת עדיין יש להבין, כיצד יתכן שהרהורי עבירה שלא באו לכלל מעשה, חמורים יותר ממי שנכשל בגוף העבירה?

אם נדייק בלשון חכמינו, אין הדבר קשה. הם לא אמרו "הרהורי עבירה חמורים מעבירה", אלא "קשים מעבירה". מה ההבדל בין גזע קשה לגבעול רך? את האחרון קל לתלוש, ואת הראשון קשה לעקור. חכמינו אינם מתייחסים לעונש ולחומרה, אלא לתוצאה ולנזק. המעשה כמובן חמור יותר מהרהור, אך הפגם, הניסיונות ועגמת הנפש שההרהורים מביאים על האדם, הם קשים יותר. עבירה מעשית, היא מקומית עם התחלה וסוף, ואילו הרהורי עבירה מלפפים את האדם עד אין קץ, מכים בו שרשים שקשה לעוקרם, וגורמים לו להיסחף לעולמות שבמציאות אין שום סיכוי שיגיע אליהם, והוא גם אינו מתכוון להגיע אליהם. וגם אם יגיע אליהם, הוא יגלה עד כמה רחוקה הנאת החטא ממה שדמיין לעצמו.

מוסרים בשם הבעל שם טוב ז"ל, כי האדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאות. והמחיש זאת הגאון רבי זמיר כהן שליט"א כך: נתאר לעצמנו ניצול שואה שזכה לעלות ארצה, ונכדו מתחתן הלילה בירושלים. כולם שמחים וצוהלים, ואילו הוא יושב בשולחן הכבוד וצולל ביגונו. שב במחשבתו לימים אחרים – ימי גיא צלמוות. שוב הוא נזכר במה שעוללו לו חיות האדם הנאציות, וגופו רועד ומצטמרר מאימתם. היכן אדם זה נמצא באמת? בחתונה שמחה בירושלים או בשואה? בשואה. אמנם גופו נמצא כאן, אבל הוא עצמו לא. לעומת זאת, אדם היושב בבית כלא ומדמיין עצמו רגוע ושליו על חוף הים. אמנם גופו כלוא, אך הוא עצמו נמצא במקום אחר, היכן שמחשבותיו.

המחשבה יוצרת מציאות. שאיפה ומחשבה על עשיית טוב וחסד, מעצבת את אישיות האדם להיות אדם טוב ובעל חסד במהותו. לפיכך, רואים שאדם הפגום בכיבוד הורים או בשמירת העיניים, משתנה לטובה כאשר הוא לומד הלכות כיבוד הורים או שמירת העיניים. זאת מלבד האור שבתורה, המאיר את נשמתו ומתקנו.

לעומת זאת, המהרהר בעבירה – דש בדבר עם עצמו שוב ושוב, והתאווה קונה שביתה בלבו, עד שהופכת להיות חלק מאישיותו ממש, על אף שבולם את עצמו שלא להיכשל בחטא בפועל.

*

ואכן, קשה עד בלתי אפשרי להיאבק במחשבות. העצה הכמעט יחידה היא, תיכף ומיד להסיח לבו לדברים אחרים, רצוי דברי תורה. ההסבר לכך הוא פשוט: אין ביכולתו של אדם לחשוב שתי מחשבות בבת אחת, כאשר יפנה לבו לדברים חיוביים, ממילא לא יישאר מקום פנוי למחשבות השליליות.

עצה זו כה חשובה ויעילה, עד שרבנו הרמב"ם הביאה בספרו ההלכתי "משנה תורה" (פרק כ"א הלכות איסורי ביאה הלכה י"ט): "אם יבוא לו הרהור, יסיע לבו מדברי הבאי (והשחתה) לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן", והביאה אחריו גם מרן בשולחנו הטהור (אבן העזר סימן כ"ג סעי' ג'). ובסוף הלכות אסו"ב כתב הרמב"ם: "ינהג להתרחק מן השחוק והשכרות, ויפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת טומאה מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה".

ורמזו זאת בפסוק: "זאת תורת העולה" – "זאת תורת" מחשבה שלילית "העולה" במוח האדם, "היא העולה על מוקדה על המזבח" – מיד שהיא עולה בדעתו יש לכלותה ולבערה, שהרי מוח האדם הוא כמזבח, ויש לו את הכוח לשרוף את המחשבה הרעה ולעבור למחשבה אחרת. וכיצד יצליח? "ואש המזבח תוקד בו" – זוהי התורה הקדושה, אשר היא בבחינת אש המזבח, כאשר הוא עוסק בה, היא תוקד בו ותשרוף את המחשבה הרעה.

*

ואמנם, דרך זו שונה מדרך ההתרחקות משאר עבירות. אם בכל העבירות, חלק מהתיקון שלהם הוא על ידי זכירת רעתם, בבחינת "וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נ"א, ה'), הרי שבחטא הרהור הלב – אדרבא, התיקון הוא להסיח דעת מהם ככל האפשר. כל עיסוק בהם – היזקו גדול יותר מתועלתו.

ובזה הסביר נפלא הרב שם משמואל את ההבדל בין עולת העוף, שמבדילים בה את הראש מן הגוף, כמו שכתוב "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה" (לעיל א', ט"ו), לבין חטאת העוף, שאדרבא, נאמר בה "ולא יבדיל" (לעיל ה', ח').

כדי להסביר את ההבדל, מקדים הרב קושיא: הלא הרהור הוא במחשבה שהיא במוח, ומדוע תפס רשב"י את הלשון "הרהור הלב"? וכן יש להקשות על מה שנאמר בתורה: "וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום" (בראשית ו', ה'), מדוע "מחשבת הלב" ולא מחשבת המוח"?

ברם, לאמיתו של דבר, מוח האדם ומחשבותיו אינם נתונים תחת שליטת האדם, שהרי זה טבען של המחשבות, שעוברות במרוצה במוחו, וכמעט שאין באפשרות האדם למנוע שתעבור בו מחשבה שאינה ראויה. ומכיוון שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, הרי שעיקר התביעה כלפי האדם אינה אלא כאשר אינו מסלק את מחשבתו הרעה וממשיך לאחוז בה עד שמתיישבת בלבו. דבר זה ברשותו ובשליטתו הוא, ועל זה אכן צריך תשובה וכפרה. ולכן אמרו חז"ל שהעולה באה ככפרה על "הרהור הלב", ולא על מחשבות המוח.

ומעתה, בקרבן עולה המכפר על הרהורי הלב, מבדיל הכהן את הראש מהגוף שכולל את הלב, להורות שעיקר הפגם והתביעה כלפי האדם הוא בכך שהמשיך את מחשבת המוח שבראש אל תוך הלב שבגוף ולא הבדיל ביניהם. חטאת העוף לעומת זאת, באה על עוונות שנעשו בשגגה, היינו מעשים שנעשו באיברי גוף האדם בהפרדה מידיעת המחשבה שמשכנה במוח. בהם, ענין הכפרה הוא הפוך – לחבר בין המעשים שבגוף למוח, וכך לא להיכשל בשגגות. ולפיכך אין מבדילים בחטאת העוף.

*

הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל הבהיר זאת בסיפור נאה:

חכם אחד יצא לשדה מחוץ לעיר בעונת הקציר, לקצור חיטים שמורות לשם מצת מצוה. עבר שם שר אחד רכוב על סוסו, קרב אל הרב ואמר: "למחר חייב אני להתייצב לפני המלך, נקראתי למסור דין וחשבון. רצוני שתכתוב לי קמיע להצלחה".

הבין הרב, שאם השר מבקש ממנו קמיע, אות הוא שיש לו מפני מה לחוש. השתמט ואמר שאין לו עסק בנסתרות. אך השר לא הותיר לרב הרבה ברירות. הוא שלף את חרבו מנדנה והכריז, כי אם לא יקבל את הקמיע מיד, יהרוג את הרב. ואם יקבל קמיע, ולא יפעל את פעולתו, לא ישקוט ולא ינוח עד שיטול מן הרב את נקמתו.

ראה הרב כי אינו יכול להשתמט מפניו, נטל פיסת נייר, שירבב עליה גיבוב אותיות, ואמר לו: "עליך לתלות קמע זה על צווארך בשעת הריאיון, ומובטח לך שתנצל ולא יאונה לך כל רע. אבל", הוסיף בארשת מסתורין, "כל זאת בתנאי שלא תהרהר בחתול".

"לא אהרהר - במה?" ביקש השר לשמוע שוב. "בחתול", אמר הרב, "שלא תחשוב על חתול בשעת הראיון, כי אז יפוג קסם הקמיע". "ודאי שלא אהרהר בחתול", הבטיח השר. "איזה תנאי מוזר!", הרהר לעצמו, "וכי מי זה מהרהר בחתול בשעת ראיון עם המלך?!...".

קיפל השר את הקמיע, תלאו בצווארו ועלה בוטח לארמון המלך, מזכיר לעצמו כי בטוח הוא מכל רע, אם אך לא יהרהר ב... אך לא, הרי אסור להרהר בו. אסור לחשוב עליו, על כן אסור לחשוב שאסור לחשוב על חתול... חתול, כמה מוזר. לא, לא, אסור לחשוב עליו. אך, אבוי, כל עת הריאיון לא מש החתול ממחשבתו, ולא התפלא, שהקמע לא פעל את פעולתו, והוא נענש בכל חומר הדין והודח ממשרתו...

הרי לנו שההתאמצות שלא לחשוב בדבר, היא הגורמת לחשוב בו ולהרהר עליו...