פרשת צו: מה ההבדל בין חמץ למצה?

פרשת "צו" נקראת בדרך כלל בשבת "הגדול", השבת שלפני חג הפסח.

אחד הקרבנות המוזכרים בפרשה הוא קרבן מנחה – קרבן מן הצומח שהיה מובא לבית המקדש. רוב המנחות היו עשויות מסולת חיטים, ומיעוטן מסולת שעורים. פרטים רבים יש לקרבן מנחה, אחד מהם הוא שאסור לאפות את העיסה כשהיא חמץ – "הַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל... לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ" (ויקרא ו', ט'-י'). יש לעשות מהעיסה מצה, ולהיזהר ממצב של חימוץ והתפחה.

ציווי זה נוסף על הציווי הכללי האוסר בדרך כלל על הקרבת חמץ בבית המקדש – "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ להשם לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה להשם" (ויקרא ב', י"א).

לאיסור הקרבת חמץ יש יוצאים מן הכלל, לדוגמא – קרבן תודה המוזכר אף הוא בפרשתנו. יחד עם קרבן התודה יש להביא גם לחם חמץ וגם מצות.

מדוע אסרה התורה להקריב חמץ במקדש, ולמה הדין שונה ביחס לקרבן תודה?

לחם חמץ הוא לחם משובח. החמץ מסמל את העושר ואת ההצלחה, ובהתאם לכך – את הגאווה. המצה, לעומת זאת, נוצרת כתוצאה מעצירת תהליך הכנת הבצק באמצעו. עוד לפני שהבצק מגיע להחמצה, שהיא המצב השלם, עוצרים את התהליך. המצה היא לחם לא משובח – לחמו של העני. המצה מבטאת את חוסר השלמות ואת העוני, ובהתאם לכך – את הענווה.

כאשר אדם מביא קרבן להשם, הוא אינו מביא חמץ אלא דווקא מצה. בכך הוא מבטא את חוסר שלמותו, בפרט לאור הנסיבות שבגללן הוא מביא את הקרבן, שהן בדרך כלל חטאים. כאשר אדם עומד לפני השם, עליו לעמוד לפניו בתחושה של ענווה, בעמדה של "עני כי יעטוף" (תהלים ק"ב) המבקש מהשם על נפשו, ולא בתחושת גאווה.

במשכן השם אין מקום לחמץ ולגאווה, אלא בעיקר למצה ולהתבטלות בפני השם.  

קרבן תודה מבטא תחושה שונה מיתר הקרבנות, שהרי הוא לא בא על חטא אלא כביטוי לאהבה גדולה בין אדם לבוראו, כהודיה על יציאה מצרה ועל כל הטוב שהשם נתן. במקרה כזה מביאים גם מצות, המסמלות את הצרה שהאדם היה נתון בה, אך מביאים גם לחם חמץ, המבטא את ההודיה על הגאולה. בורא עולם הביא את האדם למצב של רווחה, ויש להכיר בטובה הגדולה הזו. במקרה זה, אם האדם לא יביא חמץ ואם הוא ימשיך להרגיש חוסר שלמות, זו יכולה להיות כפיות טובה.

כלומר, קרבן תודה מבטא שמחה בעקבות תחושת שלמות מסוימת, לכן, בקרבן התודה ראוי להביא לחם חמץ, כדי לסמל את השלמות והטוב שהשם השפיע על האדם.

בליל הסדר, יש למצה "תפקידים" נוספים חוץ מעצם אכילתה. אחד מסימני הסדר הוא "יחץ" – שוברים את המצה לשני חלקים, כשאת החלק הגדול שומרים לאפיקומן בסוף הסדר, ואת החלק הקטן אוכלים לאחר קריאת ההגדה.

מה פשר שבירה זו? השבירה אומרת לאדם, אתה רוצה לצאת לחירות פנימית? אתה חייב להביע נכונות "לשלם מחירים" ולשבור הרגלים. בשבירת המצה אדם מקבל על עצמו לשבור הרגלים בדרך אל החירות.

את החתיכה הגדולה שומרים לאפיקומן, לסוף הסדר. הדבר מסמל את המבט אל העתיד. כעת יש שבירה, אולם השבירה הינה מקפצה לעתיד טוב יותר. עכשיו קצת קשה, אך בעתיד זה ישתלם ונוכל "לאכול" את החלק הגדול.

(אגב, המילה "שבר" על הטיותיה השונות מופיעה מספר פעמים בתנ"ך בהקשר של תקווה. "יוסף הוא המשביר". "עיני כל אליך ישברון", "שיברתי לישועתך". "משבר" זהו מושב האישה עליה היא יושבת בעת לדתה (מלכים ב', י"ט, ג', משנה כלים כ"ג). ממושב המשבר של האישה היולדת יוצא חיים חדשים).

לפני שבני ישראל יצאו ממצרים, משה ביקש מבני ישראל ציווי שכל מהותו היא "שבירה": "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח". עוד בעודם עבדים, הם נצטוו לקחת שה, שהיה אז האליל של מצרים, ולשחוט אותו. שעבד ישחט את אלוהי אדוניו ללא כל מורא, זו שבירה וניסיון אדיר.

משה מרגיל את בני ישראל לשבור הרגלים, לשבור פחדים. גם לאחר שבני ישראל יצאו כבר ממצרים והם הלכו שלושה ימים במדבר, פתאום הבורא מורה להם לחזור לכיוון מצרים: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת" (שמות י"ד, ב'). מדהים. האינסטינקט אומר רק לברוח וכמה שיותר מהר, אולם אלוקים מורה - לא! כולם לחזור לכיוון מצרים. זו שבירת אינסטינקט ממדרגה ראשונה.

חייבים לשבור הרגלים כדי לצאת לחירות, ויחד עם זאת לזכור שהשבר הוא התקווה.

הסימן הנוסף ביחס למצה הוא צפוּן – אפיקומן. צפוּן – מלשון סוד והצפנה.

בפשט הדברים, חתיכת המצה שעד עכשיו הייתה חבויה, פתאום היא מתגלה והופכת לחשובה. כשאדם מתקדם עם תהליך החירות הפנימית, פתאום מתגלים לו "סודות", פתאום הוא מגלה עולם שלם שהוא בכלל לא היה מודע לקיומו והוא שואל את עצמו – איפה הייתי עד היום? איך לא הייתי מודע לכל הטוב הזה עד היום?

להצפנת המצה יש משמעות נוספת: אחד השלבים החשובים בחירות, הוא היכולת לשמור על התהליך בסוד. אנחנו חיים היום בתקופה מוחצנת, בה אנחנו משתפים את כל העולם בכל מה שעובר עלינו. אנשים הפכו להיות תלויים במספר התגובות שהם מקבלים מהסביבה, והפסיקו לחוות חוויה אישית פנימית. מי שתלוי כל הזמן במה יגידו או איך אחרים יגיבו, הוא עבד נרצע של החברה.   

היכולת לשמור את הדברים בסוד, מהווה סימן לכך שאדם כבר לא תלוי בסביבה אלא הוא נאמן לעולמו הפנימי וזהו שלב חשוב בדרך לרכישת החירות.

לאחר שהבנו את משמעות המצה, יכולים אנו לגשת אל חג הפסח, לקיים את מצוות אכילת מצה ולהתפלל, שנזכה גם לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בירושלים הבנויה.