הטור של איה קרמרמן: העצב שמאחורי החיוך

מה הייתם עושים אם היה לכם זוג חברים בלי ילדים? לא מאלו שמסרבים להתמסר ליצורים הקטנים, זוללי השינה וחסרי ההיגיון שעושים אותנו כל כך מאושרים. אלא מאלו שממש רוצים, מתפללים, מנסים, ועדיין – לא מצליחים.

זוג שבשנים שאתם מביאים לעולם שניים-שלושה-ארבעה ילדים ומרחיבים את המשפחה, הם נשארים זוג. זוג שבא לכל השמחות, הבריתות, הבר-מצוות, תמיד מברכים בפנים מאירות, "שתזכו לגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים" מעומק הלב. זוג שכשאתם רואים אותם הלב שלכם מתכווץ. זוג שבכל תפילה שלכם הפה מלמל את השם שלהם ראשון. זוג שבראש השנה אתם מתפללים בשבילם שהשנה יקרה להם הנס הזה כבר. זוג שבלידות שלכם הדמעות מבקשות רחמים, שיזכו גם הם לאותם רגעים כואבים ומאושרים. זוג שהבית שלהם מלא בדודאים, שיושבים שורות שורות על אדן החלון. אלו התקבלו במהלך השנים מנשים שרוצות בשבילם את מה שבא לכולנו בקלות.

לנו יש חברים כאלה. 18 שנים שהם בלי ילדים. קשה לדבר על זה, לא נעים לפלוש לפרטיות כואבת של מישהו אחר. אז במקום לדבר, במקום לחטט ולשאול אם יש התקדמות, אנחנו מתפללים. בלי לשאול כל אחד ואחת שמכיר אותם אם אני צודקת, אין לי צל של ספק שכמו שהשם שלהם שגור בפי תמידית, כך הוא שגור בפיו של כל אחד ממכריהם. אין אחד שלא מתפלל עליהם. אין אחת שלא מבקשת בשבילם בכל הפרשת חלה והדלקת נרות. אין אחד שלא מבקש שנזכה לראות את הנס הגלוי הזה. שנזכה לראות אותם מאושרים, בידיים מלאות. אין אחד שלא מזיל עליהם דמעות, רוצה בשבילם. וגם בשבילנו. כי לראות נס אמיתי כולנו צריכים. כולנו צריכים לראות בעיניים הפשוטות והגשמיות שלנו את ההוכחה שתפילות לא חוזרות ריקם.

אז הנס קרה. לפני כמה ימים קיבלתי הודעת ווטסאפ מכל כיוון אפשרי. "שמחים לבשר שבשעה טובה נולדו לנו הבוקר בן ובת". כשאני כותבת את זה עומד לי חנק של אושר בגרון. אתם יכולים לדמיין את הבכי וההודיה שקהילה שלמה בכתה והרגישה באותה השעה.

עצב מאחורי החיוך

מה הייתם עושים אם היה לכם חבר שמעוכב זיווגו? חבר שמתגלגל בין דייטים לדייטים. מגיע לכל דייט, מתנדנד בין תקווה שזו האחת לסקפטיות ששוב זו לא היא. חבר שבכל החתונות מעבירים לו ראשון את כוס הקידוש, מברכים אותו שהוא יהיה הבא בתור, וכל מה שנשאר לו זה להנהן בחצי חיוך. חבר שכל סגולות השידוכים נוסו עליו, כולל זו של הזרוע של ליל הסדר שנתקעה שלושה ימים בכיס הז'קט. חבר שקרא תיקון הכללי יותר מאלף פעמים, השתטח על קברי צדיקים. חבר שעוברות השנים והוא נשאר לבד. חבר שכל החברים והמכרים אמרו את שמו אין סוף פעמים בכל תפילה, ביקשו בשבילו ברכה מכל רב וסנדק.

לנו יש חבר כזה. קרוב קרוב. ולמרות שהוא שנים מחייך, אנחנו יודעים שמאחורי החיוך יש עצב, תסכול. חי בו הרצון כבר להיות אהוב, למצוא את זו שנבראה בשבילו. אתם יודעים כמה קשה לא להישבר באמונה? כמה קשה להמשיך להתפלל שנים כשמרגישים שהדלתות ממשיכות להיסגר? אומרים שעם הניסיון מגיע הכלי להכיל אותו. אבל מה קורה לאלו שעומדים בצד ורואים את בעל הניסיון? אנחנו לא קיבלנו כלי. אותנו הניסיון עלול לשבור. ובמקום זה אנחנו בוחרים להמשיך להתפלל, שמזווג הזיווגים כבר יאיר לנו אותה, את האחת הזאת.

אז הנס קרה. הוא מתחתן. אם לומר את האמת, אנחנו קצת נעים בין חוסר אמונה שזה אשכרה קורה, לאושר קיצוני כי החיינו וקיימנו והגיענו. אתם יודעים מה זה לרצות לצרוח מרוב אושר? אושר בשביל מישהו אחר? אושר שהילדים מרגישים שהתפילות שלהם פעלו? אושר לראות אותו מאושר? אין מספיק הודיה לו יתברך, כי עברנו את קריעת ים סוף. ישתבח הבורא ברוך הוא המשמח חתן עם הכלה. ואותנו.

אפשר אחרת

ישנו עם אחד מפוזר ומפורד... מצלצל מוכר? כמה שנים עברו מימי אחשוורוש? כנראה שכלום לא השתנה מאז. ואם הוא השתנה, זה לא לטובה. בימי המגילה היינו מופרדים, מובדלים מעמים אחרים. היום אנחנו מופרדים, חלוקים, נלחמים בתוך תוכנו. אוהבי נתניהו מול שונאי נתניהו, הדתה מול כפייה, שומרי השבת מול דתיים, חרדים מול חילונים, קרניבורים מול טבעונים. היום אין מחלוקות לשם שמיים. היום יש מחלוקות לשם מחלוקות. התוכן כבר לא רלוונטי. זו הלוחמניות הקיצונית, רמת השיח הירודה, העולבת, המתלהמת שנותנת את הטון, מכתיבה את השיח הציבורי, שמזמן כבר הפך ללא תרבותי. אנחנו כל כך מפולגים, שאנחנו נשמעים כמו הבדיחה על היהודי שנמצא יחידי על אי בודד שיש בו שני בתי כנסת, זה שהוא מתפלל בו קבוע וזה שהוא בחיים לא ייכנס אליו.

ישנו עם אחד מפוזר ומפורד... מצלצל מוכר? זה נאמר עלינו על ידי צורר שרצה בהשמדתנו. אבל אנחנו לא חייבים להאמין בזה. כי אפשר גם אחרת. כי כבר היה רגע שבו עמדנו כאיש אחד בלב אחד. היה רגע שבו הייתה ערבות הדדית מושלמת. היה רגע שבו זה שהוא אחד הוליד משהו מופלא ועצום. אז, האחד הראה לנו את הקולות. עדיין קיים רגע כזה, של אחדות גדולה יותר מכל מחלוקת. רגע של ביחד, שהוא כל כך עוצמתי עד שהוא מסוגל לברוא מציאות חדשה. הרגע הזה קיים כשאנחנו רואים ניסים, ניסים שנולדים בזכות אכפתיות ואהבה, ובעיקר בזכות תפילה משותפת.

מוקדש באהבה לעידו ואביטל, שבזכותם זכינו לקבל שיעור בבית ספר לתפילה.

עוגת יומולדת לפסח

לבן שלי יש יום הולדת בפסח, וזה הוליד את הצורך בעוגת יום הולדת כמו לכולם. ההצלחה הגדולה יצרה ביקוש שזו תהיה עוגת היומולדת של כולם. זו עוגה לפסח, בלי קטניות ובלי שרויה, שקיבלה ציון "יאמי יאמי" מהילדים. היא מאוד עדינה ונימוחה כי אין בה גלוטן.

חומרים:

4 ביצים

חצי כוס קקאו

1 כוס סוכר

1 כוס שמן

1 כוס קמח תפו"א

1 כוס שקדים טחונים דק

1 שקית אבקת אפייה

1 כוס חלב שקדים או חלב קוקוס

200 גרם שוקולד מומס

אופן ההכנה:

פשוט לוקחים הכול, מערבבים ומכניסים לתנור / בפסח יש לי טוסטר אובן מעפן שבו אני שמה על 160 מעלות ל‑15 דקות וזה מספיק. בתנור רגיל זה לוקח יותר זמן, כי גופי החימום רחוקים, בערך 40 דקות בחום של 165 מעלות ותוכנית טורבו.

הצעת הגשה:

מפזרים מלמעלה אבקת סוכר.

==============================================================

בתגובה למספר רב של פניות על מתכון הצלי של נורית משבוע שעבר:

אין צורך להוסיף מים, הבצל והבשר יגירו מים. מבשלים על אש הכי נמוכה שיש. לא לפתוח את מכסה הסיר. אחרי שעה וחצי הופכים את הבשר כדי שיקבל השחמה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".