סיפור קצר: תגידו מילה טובה

הייתי באותה תקופה ב"דאון" רציני. בתי לא מצאה את עצמה, והתחילה להתנדנד לכל מיני כיוונים שהגבירו את דפיקות הלב שלי. היא הייתה נכנסת עם בעלי ואתי לעימותים על כל שטות, ונקלענו למעגל קסמים מטורף שלא ידענו איך יוצאים ממנו. הרגשנו שהיא מפעילה אותנו, ושיותר מדי פעמים אנחנו נותנים לה להיות השליטה עם הכתר והשרביט. כמי שעשתה את דרכה לבדה אל העולם החרדי, הרגשתי איך הפחד לופת את לבי באגרוף קמוץ. שרק לא תעשה לנו את מה עשינו אנחנו להורינו לפני עשרים שנה. אלוקים. שלא תלך בכיוון ההפוך...

היום אני מבינה שאת חוסר הביטחון ששידרנו היא קלטה באלקטרודות רגישות, ושעצם החרדה שלנו ערערה אותה. מצד שני, אין לי חרטה על התחושות שערבבו אותי אז, כי לא הייתה לי עליהן שליטה, וזו הייתה הדרך שבה הוביל אותי ריבון העולמים. נראה שלכולנו היה מה ללמוד מהדרך המפרכת שעברנו. אחרת לא היינו צריכים לעבור אותה.

הייתי מתוסכלת, ומצבי הרוח הסוערים של הבת טלטלו גם אותי כמו בתוך רכבת הרים בלונה פארק. כל הבית הסתובב סביב התקופה הקשה שעברנו. פתאום הייתה לי פחות סבלנות לילדים האחרים. פתאום לא היה לי כוח למשימות היומיום השוטפות. איך אפשר לגהץ כשקירות הבית רועדים מדי שעה מתקלה חדשה? למי יש חשק לאפות עוגה? היו ימים שהייתי מתעוררת מאוחר, ומוצאת שהילדים ארגנו את עצמם בשקט והלכו למוסדות הלימודים בלי להפריע לי לישון. הרגישות שלהם הייתה מעוררת התפעלות, אבל גם קימטה את לבי. כאבתי עלי ועליהם, התמלאתי בנקיפות מצפון ובגעגוע לימים הטובים של פעם. מי היה מאמין שאמא פולניה כמוני תיתן לילדיה לצאת עם סנדוויץ' מרוח בחיפזון בגבינה? אני, שכל סנדוויץ' שלי היה מלאכת מחשבת עם חביתות, גבינה צהובה, טונה וסלטים?

ואז גררה אותי לימור, חברה טובה כמו אחות, לשיעור של הרבנית שלה. הפעילה עלי מכבש רציני, ועד היום בעלי מכחיש כל קשר לטלפון המתרונן שצלצל בביתי ערב אחד.

"מה אכפת לך, תמר? הרבה זמן לא יצאנו ביחד, והרבנית שלי כל כך מיוחדת!"

אין לי מושג למה נעניתי בחיוב. כנראה שגם כוח ההתנגדות שלי לא היה בשיאו באותם ימים שחורים, כי זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הפצירה בי לימור. תמיד דחיתי אותה בטענה שאני עסוקה, שאין לי זמן, והרצאות אני שומעת במכשיר האמ פי שלי.

זוכרת איך שלפתי בגדים מהארון בלי לבדוק התאמה או לבחון את דמותי במראה, והצטרפתי אליה באדישות. בשיעור עצמו הרגשתי כמו בבועה. המילים חלפו מעלי וליד אוזניי ולא נכנסו פנימה. הרבנית הרשימה אותי בהחלט, אבל לא הייתי מוכנה לספוג. מצד שני, פתאום הייתי באווירה שונה, ותפסתי איזה הבדל תהומי יש בין האווירה הרעילה שבבית, לאנרגיות החיוביות שממלאות את האוויר שבאולם. ציינתי לעצמי שאני חייבת באופן דחוף למצוא דרך על מנת להפוך את האווירה בבית לשמחה יותר. פלא שהילדה שלי מסתובבת ממורמרת? רק שלא תדביק את האחרים...

ואז, משום מקום, פתאום נקלטו ברדאר שלי כמה מילים של הרבנית. חושיי כאילו התעוררו מעילפון עמוק. וכה אמרה הרבנית: "בנות, אין לכן מושג מה עושה מילה טובה בעולם. מילה של פרגון יש לה כוח גדול לשנות את כל המציאות. כשיהודיה הולכת בדרכיו של הקב"ה- הוא רחום- והיא רחומה, הוא חנון- והיא חנונה, כשהיא רואה במעלת חברתה- כל המציאות משתנה. המציאות של החברה, ולא פחות מזה- המציאות שלה".

לא יודעת למה זה כל כך תפס אותי. משהו במילים האלה ניער אותי חזק. חשבתי על כל המקומות האלה שבהם הסתכלתי על חברות בצרות עין. לימור עצמה, נשמה טובה שכמותה- כמה פעמים אני מעבירה עליה ביקורת? לפעמים באופן ישיר, פעמים אחרות מאחורי הגב.

על מה?

על מה לא?

על צורת הלבוש, על הבית המבולגן, על האיחורים הכרוניים. מתי בפעם האחרונה אמרתי לה מילה טובה? נתתי מבט מצודד בחברה שלי, והסמקתי נוראות. לא יודעת למה השם ריחם עלי והיא נשארה חברה שלי.

באותו רגע החלטתי שזו תהיה הקבלה שלי.

יצאתי מההרצאה מטושטשת ומבולבלת, אבל עם החלטה שמדי יום אני מפרגנת לפחות למישהי אחת שאני פוגשת.

שם התחיל הריקוד שלי.

זה לא היה לי קל. כשהתחלתי להיכנס לעניין, נוכחתי שבטבעי אני ביקורתית באופן מחריד. כשפגשתי בנאדם ראיתי מולי בבת אחת מכלול של חסרונות. יש לי חושים דקים, ואני מסוגלת לתפוס את כל החולשות הקטנות שאנשים מסתירים אפילו מעצמם. השריר הזה של העין טובה היה מנוון אצלי לגמרי.

התביישתי לבוא פתאום לשכנה, ולומר לה שאני אוהבת את החצאית שלה. זה הרגיש לי תמים כזה, אינפנטילי. אבל זו הייתה ההחלטה שלי, הקבלה הטובה שתביא את הישועה לילדה, ומצאתי את עצמי אומרת למכרה שהבת שלה לבושה מקסים. הרגשתי מטופשת, וביחד עם זה מאושרת.

זו הייתה תחושה מוזרה.

מדי יום רשמתי לעצמי למי פרגנתי, כמה ולמה. גיליתי שכשקצת מתאמצים, יש הרבה על מה לפרגן. על תכונות טובות, על מעשים יפים, וכמובן על בגד או נעל או תכשיט יפה. פעם חשבתי שכשאני מפרגנת משהו נחסר ממני. הגילוי המפתיע ביותר היה שאני נעשית מלאה יותר. הביטחון העצמי, השמחה והסיפוק גדלים, כשאני מוכנה לתרום למישהי מילה יפה ומרוממת.

אם בתחילה כיוונתי את הפרגונים כלפי נשים בסביבתי- חברות, שכנות ומכרות- בהדרגה הפך הפרגון לחלק ממני, ומבלי משים מצאתי את עצמי מחמיאה לאורך כל היום לילדיי הפרטיים. בתחילה הם הסתכלו עלי בחשדנות. בדקו מה אני רוצה להשיג עם המילים הטובות שנחתו עליהם פתאום משום מקום. לקח להם זמן להבין שהמילים האלו הם פה כדי להיות. סתם למלא את הבית בנוכחות חמה ונעימה.

בלי להתכוון בכלל, מקבלה אחת קטנה, הפך מזג האוויר בבית לנעים ומזמין יותר. יותר מזה- לא יאומן כמה זה השפיע על המתבגרת הסוערת והבלתי מיושבת שלנו. אבל הסיפור המרגש ביותר היה ללא ספק ההוא עם נאווה.

לאחרונה ניגשה אלי נאווה ואמרה שיש לה משהו לומר לי. פניה היו רציניות, וסוד עמד בעיניה. היטב זכרתי את היום בו אמרתי לה מילה טובה, כי נאווה הייתה אחת הנשים שפשוט לא הצלחתי לפרגן להן. חרדית כזו עם כל הגינונים, כמו שאני לעולם לא אצליח להיות. נראית מושלמת והילדים שלה עוד יותר, באופן שהטריף את חושיי. תמיד שידרה אלי מן עליונות מתנשאת כזו, אבל קבלה זו קבלה- כך אמרתי לעצמי. לא חכמה לפרגן למי שנחמדה או שפחותה ממני מכל מני בחינות. חכמה לתת מחמאה דווקא למי שאני לא מצליחה לפרגן לה.

לא אשכח את המאמץ שזה דרש ממני. הזעתי ממש כשאמרתי לה מחמאה דווקא בתחום בו אני מקנאה בה כל כך: "נאווה, הילדים שלך מחונכים למופת. אין לך מושג כמה אני מתפעלת ממך ומהדרך שבה את מגדלת אותם". וזהו. זה היה מאחוריי. זה כאב באופן פיזי ממש, כי עבורי היה חינוך הילדים משימה בלתי אפשרית כמעט.

"זוכרת שהחמאת לי אז?", נאווה שאלה אותי עכשיו. בטח זכרתי. אוהו זכרתי. זכרתי גם איך הגיבה בנונשלנטיות מעליבה. כאילו זה לא נוגע לה בכלל.

פניה נעשו אפורות. היא לחשה כמעט כשאמרה: "אין לך מושג איזו הכרת תודה יש לי על כך. אז לא הייתה לך אפשרות לדעת, אבל המצב הנפשי שלי היה קשה ממש. כל מיני דברים הצטרפו ביחד והביאו אותי על סף תהום ממש. תרשי לי שלא לפרט איך ומה. ואז באת את עם המילים הטובות שלך. אין לך מושג מה זה עשה לי אז. עכשיו אני באה כדי להכיר לך טובה ולהגיד לך כמה מדהימה את".

דמעות עלו בעיניי. כמה שהחמאתי לאחרות - כך צמאה הייתי למילים מנחמות מהן. זה לא קרה הרבה. פתאום הייתי מהצד השני שמבחין כמה קשה לאנשים לפרגן...

אבל לקבל מילה טובה מנאווה היה המחמאה הכי טובה שיכולתי לחלום עליה.

זה הסיפור שלי, ואני בטוחה שהוא לא מסתיים כאן. נאווה לימדה אותי אלו גלים מכה מילים טובות, ואיזו השפעה מדהימה יש להן. השפעה שלעולם אין לדעת איך ומתי היא באה לידי ביטוי. והבת שלי? ובכן, אנחנו מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה, ולא גומרים לפרגן לה על כל התקדמות.

הסיפור מתוך הספר "רינה יגר מגישה הרהור".

כל הזכויות שמורות