הורות במחשבה חיובית: גם שולחן רעוע יכול להיות יציב

בשלהי הקיץ נזדמן לנו לבקר אצל ידידים. זו הייתה שעת ערב, שעה בה אויר קריר החל אט אט תופס את מקומו של קודמו המהביל, ובשל כך המארח הזמין אותנו לשבת במרפסת ביתו. ישבנו ליד שולחן שנראה כלקוח מדור אחר: שולחן ישן שאותות פגעי הזמן ניכרו בו היטב. השולחן בלט בשונות שלו מיתר רהיטי הבית. שאלתי את ידידי המארח "מהיכן השולחן הזה? הוא נראה יוצא דופן אצלכם, ומדוע אתם מחזיקים אותו?" הידיד חייך חיוך רב משמעות, התיישב בניחותא וגולל לפנינו את "סיפור השולחן".

גרעין תורני

"לפני ארבעים שנה, עודני חתן צעיר, התגבשנו יחד מספר משפחות אברכים ויצאנו יחד, 'גרעין תורני' של אברכים, לאחת מערי הפריפריות על מנת לחזק את המקום. מסרנו שעורי תורה ערכנו פעילויות וקרבנו משפחות רבות.

"הארגון שיזם את הגרעין ועמד מאחורינו דאג לנו לדירות בדמי שכירות נמוכים מאד. דירות אלו עמדו ריקות תקופה ארוכה קודם לכן (מי מכיר מושג כזה היום? אך לפני ארבעים שנה...). קיבלנו דירה של שלשה חדרים. בימים ההם מי קיבל 'סידור מלא' מההורים? ועל כן כמעט ולא היו לנו רהיטים ומכיוון שלא היינו זקוקים לשלשה חדרים, פירקנו דלת חדר מציריה, הצבנו אותה על שני ארגזים שנותרו מההובלה לעיירת הפיתוח (פעם היו הארגזים של ההובלות מעץ...) – והרי לנו שולחן 'למהדרין מן המהדרין', דלת על שני ארגזים.

שולחן-לולב

"ויהי כי הרחיב ה' לנו", כשהגיעה העת ומעט מעט רווחה כלכלית בכנפיה, החלטנו לקנות שולחן! אמנם לפני ארבעים שנה מי זה היה קונה שולחן חדש ככה מהניילונים? אמנם הרחיב לנו, אך בל נגזים... אם כן, קנינו שולחן 'יד שניה'. השולחן היה קטן, מלא שריטות כרימון, צבעו דהוי והוא מתנדנד לכל צד, צפונה דרומה ימה קדמה (ראשי התיבות: צ'פונה ד'רומה י'מה ק'דמה – 'צדיק': "צדיק כתמר יפרח", כמו הלולב מעץ התמר שמנענעים אותו לכל רוחות השמים). אבל למרות הכל היה זה שולחן של ממש. למדתי עם חברותא ליד השולחן, אכלנו עליו בשבת ובחול, ארחנו אורחים. בקיצור, נקשרנו אליו.

בשעה טובה

"חלפו שנים, עברנו מהעיירה שעם הזמן התרחבה והתבססה ועברנו לישוב של קבע. לאחר מספר שנים, כאשר התאפשר לנו, אמרנו לעצמינו שהגיע הזמן לקנות שולחן חדש (מהניילונים).

"בקרנו במספר חנויות, ולבסוף, בשעה טובה, קנינו שולחן חדש, יציב ויפה. עכשיו ניצבנו בפני בעיה חדשה: מה עושים עם השולחן הישן? לאחר מעט מחשבה נמצא הפתרון. נתלה פתקים 'המעוניין בשולחן משומש נא להתקשר', וכל הקודם (זוכה?) – נמסור לו את השולחן. כך עשינו, ואכן נמצאו 'דורשים' לשולחן.

"מצוין, התקדמנו עוד שלב. אבל קצת לא נעים למסור את השולחן במצב כזה לאנשים: רעוע, צבעו מתקלף וכו'.

"מה עשינו? הזמנו נגר מקצועי שטיפל בשולחן במיומנות, חיזק את רגליו, ליטש וצבע הבריק בפוליטורה – והשולחן עמד, ניצב על משמרתו, כשומר ותיק ונאמן.

"חדש מפני ישן תוציאו"

"עתה, קשה היה לנו להיפרד מהשולחן. נזכרנו בכל 'הימים הטובים' וכברת הדרך שעשינו יחד, ואז... החלטנו לתת למשפחה המעוניינת בשולחן, את השולחן החדש שקנינו, ולהשאיר לעצמינו את השולחן הוותיק.... וכך עשינו. העברנו אחר כבוד את השולחן החדש למשפחה (מבלי לספר להם כי זהו בעצם החדש), ואת הישן הותרנו על מקומו.

"הסכת ושמע את סופו של מעשה", אמר המארח, "השולחן החדש סיים את הקדנציה שלו במדורת ל"ג בעומר לפני עשר שנים, ואילו השולחן הישן – הרי שלך לפניך!", הצביע על השולחן שלפנינו, "זה השולחן  אשר לפני ה'...".

"לא לקלים המרוץ" (קהלת)

מעשה זה מעורר מחשבה. לא כל מה שחדש, יפה, מבריק, יציב ונראה מבטיח – הוא אכן כזה, ואין בכך ערובה שיחזיק מעמד לאורך זמן ויצליח יותר. לעיתים הרעוע, הדהוי וחסר הברק שורד יותר ומצליח יותר. דברים אלו אמורים אף בחינוך ילדים. ישנם ילדים שנראה שהם על מסלול ההצלחה, הבנה מהירה ובהירה, כישורי חברה ועוד, ואילו אחרים – נראה שהם "בקושי סוחבים את עצמם" – מקבלים מבחנים עם הקלות, תעודות עם שיפוצים קוסמטיים "מפני כבוד הבריות הקלו", דחויים בחברה, ואנו מייחלים "הלוואי שיסתדרו איכשהו בחיים...". כאשר מסתכלים מספר שנים קדימה, המפה נראית שונה למדי, "שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו..." (שמואל פ"ב). דווקא אלו שציפינו מהם לגדולות ונצורות – נו נו, ואילו אלו שלא פיללנו, דווקא אצל "השולחנות הרעועים" אתה מוצא לפעמים מוצלחים במיוחד (בתחומים רבים). זה מעורר נקודה למחשבה.

"במה הארכת ימים?"

נתבונן לרגע בשני השולחנות שבסיפור, וננסה להבין באמת מדוע הישן והרעוע שרד והחזיק מעמד יותר (והרבה) מרעהו החדש?

שימו לב. פרסום השולחן למסירה נשמע בערך כך:

"יש לנו שולחן שאנחנו כבר לא צריכים, הוא 'עשה כבר את שלו'. אולי אי מי מכם צריך שולחן שכזה?". ואולי בשפה בוטה יותר "אולי תעשו לנו טובה ותיקחו אותו? אין לנו מקום בשבילו".

אמנם דברים אלו לא נאמרו בפירוש, ובוודאי בעליו לא התכוונו להציג אותו כך, אך לאחרים התדמית הנלווית נשמעה ככזאת. מזכיר קצת את האם המשדלת את ילדיה לסיים את המנה שבסיר "כדי שלא נצטרך חלילה לזרוק". באיזה חשק הילדים לוקחים מנה זו (אם בכלל)? הם עושים טובה... זו הרי מנה "נזרקת".

אם כן, על אף שקבלו שולחן חדש, סופו היה מהיר – "הוכיח סופו על תחילתו".

אך המשפחה שחיבבה את השולחן הישן אהבה אותו וחיבבה אותו ו... העניקה לו את אורך חייו.

גם בחינוך, ההתייחסות שלנו לילד קובעת. הילד זקוק לאמון, הערכה, קירוב, אך יש נתינה שיש בה ריחוק: יש מעניקים לילד כל טוב, והמחשבה הנלווית היא "שיהיה קצת רחוק ממני, שלא יטריד אותי, שישחק באופניים, יאכל ממתקים, רק יניח לי". יש שאינני "מציף" אותו במתנות, אך אני רוצה את קרבת הילד. את התחושה הזו מרגיש הילד היטב, האם אני רוצה לרחקו (לפתור את הבעיה כדי שיהיה לי "שקט ממנו"), או לקרבו.

גם שלחן רעוע יכול להיות יציב, וגם שולחן יציב עלול להפוך רעוע. תלוי בגישה שלנו...

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לתגובות: 9999587bb@gmail.com