"בבקשה, תנו לי ולמשפחה של הבן שלי לאכול משהו בחג"

"שמי מזל", היא אמרה למוקדנית, "אני מנסה להתאושש בבית אחרי התקף לב, אבל נראה לי שזה הולך לקרות לי שוב".

היא מספרת, שהבן שלה שהיא כל כך אוהבת, אב לשלושה ילדים, כבר תקופה מרגיש די חלוש.

הוא התרוצץ מבדיקה לבדיקה ובסוף התברר הנורא מכל. יש לו מחלה סופנית. בבת אחת, כל הבית השמח שלו קרס.

השגרה התנפצה.

זו האישה שבקושי מצליחה לעבוד, זה הילדים המתוקים, הקטנים כל כך (הקטן שבהם בן 3!), והם מסתובבים בבית עצובים וכאובים, כשלא תמיד יש את הכח לתת להם תשומת לב מיוחדת.

מזל לא ויתרה, היא לקחה את הרופאים הטובים ביותר עבור בנה, שינסו להציל את חייו, או לפחות שלא יסבול כל כך. מאז, החיים של מזל אינם חיים, היא בחובות גדולים, אבל לא בשביל זה היא פנתה.

"אני עם החג אסתדר, גם ככה אני בקושי אוכלת", היא אמרה ונשברה, ומבין פרצי הבכי רק התחננה: "תשלחו איזה סל לבית של הבן שלי, שרק יהיה להם קצת מצות, קצת מוצרים בסיסיים פשוטים שהילדים יכניסו משהו לפה בחג".

ובסוף היא אמרה את המשפט המזעזע ביותר: "רציתי לומר שמספיק לנו קצת מצות וירקות, אנחנו לא חולמים על פינוקים כמו איזה ממרח למצות או שתיה מתוקה קצת לליל הסדר, יש לנו מים ברוך השם בברז. אבל אז קלטתי, שיש סיכוי שעד פסח, גם זה לא יהיה, כי קיבלנו התראה על ניתוק המים..."

עכשיו כבר לא נותרה לה אגורה. והבקשה שלה מהידברות היא מאוד פשוטה: בבקשה, תנו לי ולמשפחה של הבן שלי לאכול משהו בחג. אנחנו רוצים לקנות מוצרים בסיסיים, קצת מצות. ואין. אין כלום. אנחנו יכולים לשתות מים, ואולי גם את זה יסגרו לנו בסוף.

הסיפור שקראתם, הוא אחד. אחד מתוך אלפים.

פעם, בעבר, בקהילות היהודיות בארץ ישראל ובעולם היו מחלקים להם 'מעות חיטים' או 'קמחא דפסחא'. חיטים או קמח. אבל היום, כשאף אחד לא טוחן בעצמו את החיטים ומכין מצות לבד, פשוט צריך לתת להם אוכל.

היום הם יכולים להיות שכנים, חברים, בני משפחה. אבל הם שותקים. ובלילה, בעיקר בתקופות לפני החגים, הם מתקשרים להידברות, ומתחננים: "אתם ארגון ידוע, אולי תוכלו לתת לנו משהו?".

מה זה משהו?

קצת אוכל.

קמחא דפסחא – כי אנחנו יהודים.

פתחו את הלב גם השנה: תרמו סלי מזון או תלושי קנייה למשפחות שמחכות שמישהו יאיר להם את החג, ואולי תזכו בהגרלת הענק שתתקיים בין המשתתפים. לתרומות אונליין לחצו כאן או חייגו 073-2221212