הורות במחשבה חיובית: איך מספרים סיפור?

כאשר פותחים בסיפור מעשה, "מעשה שהיה כך היה...", רמת הריכוז עולה פלאים והאוזן הופכת קשבת.

סגולתו של הסיפור, שמגביה הוא את האדם ממקום שהוא נמצא בו ונוטלו למעין מסע קסום, אל ציור, מקום, וזמן אחרים. השומעים מתנתקים מהמחשבות בהן הם "תקועים", והלב נפתח לקבל.

כבר אמרו שסיפור הוא מלשון "ספיר ונהיר" – סגולתו שהוא מאיר את הדברים וקובעם בלב. וכבר דרשו דורשי רשומות: "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים מצווה עלינו לספר...".

לכן יש לתת את הדעת להכין סיפור לזמנים בהם יושבים אנו עם הילדים בשעה של קורח רוח, השקט ובטחה מהמייתם של הנייחים והניידים, כגון בשולחן השבת. סיפור כזה אשר ממנו ניתן יהיה להפיק מסר. כאשר המסר שזור ועובר דרך נימי הסיפור, נקל יותר לקבל אותו, להזדהות עמו ולהפנימו, וההתנגדות הטבעית הידועה והמוכרת לקבלת ביקורת – פוחתת.

להפשיר את האווירה

טבעו של אדם הוא, שאיננו להוט במיוחד להקשיב לדברי הזולת, ובפרט כאשר השיחה מתארכת והולכת, והוא חש כאילו על ידי כך שוללים את עצמאותו וחודרים לשטח הפרטי והאישי שלו.

אם נדרשתם לנאום לפני ציבור, ובפרט כאשר היה זה קהל זר, אולי חשתם במעין אווירת ניכור הנושבת באוויר ובמבטים המשדרים חוסר שיתוף פעולה כאומרים: "מי הוא זה ואיזה הוא ומה הוא רוצה מאתנו?...".

ואם אמרנו שטבעו של אדם הוא שאיננו מחבב במיוחד האזנה לדרשות, הרי שבעתיים איננו יכול לשאת כשמדריכים אותו מה עליו לעשות ומה לא. וביותר כאשר מטיפים לו מוסר מותחים עליו ביקורת ומצביעים על דברים בהם אינו נוהג כשורה ומורים לו את שעליו לתקן ולשפר, ו"הדרשה" הופכת ל"דרישה": "דרש דרש והנה שורף...".

דומה כי באוויר עוברת מעין תחושת עוינות כלפי הדובר, "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הל... אתה אומר?", "האחד בא לגור [לנאום] וישפוט שפוט?".

בכוחו של הסיפור לגרום להפשרה של אווירת הזרות המתנכרת. הוא מעורר רגש של קשר ואהדה אל המספר, והעיקר החשוב מכל: מרכך את התנגדות השומעים לקבלת מוסר ההשכל הבא בעקבותיו, וכמובן מסייע בהשתקת הפטפטת הכרונית השכיחה ומצויה ביותר גם בין אלה שנטלו אך קב אחד של שיחה.

מיד עם התחלת הסיפור, בטלים לוחשי לחישות, משתרר שקט עמוק והקהל נרתם להאזנה קולקטיבית דרוכה ומרוכזת.

מצקלונם של דרשנים: "לא המדרש עיקר אלא המעשה" – אם באמתחתך דרוש נאה – ראה לצרף אליו מעשה – סיפור. כי "לא המדרש הוא העיקר" – אל תשים את הדגש רק על העניין שאתה רוצה לדרוש ועל המסר שאתה עומד להעביר, "אלא המעשה" – שים ותן דגש על הסיפור המצורף, הפותח את הלב וממחיש את הדברים.

הכנת סיפור

כיוון שכך הם פני הדברים, מוטלת עלינו המשימה להכין סיפור ומעשה מרתקים אשר מסר טמון בחובם. אך כאשר רוצים לספר איזה סיפור מעניין, "יבש המעיין ונקצץ האילן", שר של שכחה כאילו פרש כנפיו עלינו ואמצנו תחת חסותו, וככל שאנו מנסים להיזכר במשהו ולדלות מן הזיכרון בדל מעשה כלשהו – אנו מעלים רק חרס בידינו (ולפעמים גם זה לא).

הירגעו, בבקשה, ואל תחושו נחותים, אינכם יוצאי דופן. מסתבר שאצל רוב הבריות אין רשימת סיפורים העומדת הכן, מוכנה לשליפה "מהרגע להרגע", כאן ועכשיו.

 "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו" – ערב שבת זמן הכנה הוא, וההכנות מגוונות הן, מהכנת תבשיל ועד גיהוץ בגד, מסדר של חפצים מגובבים בערבוביה ועד מירוק גביע הקידוש. אם כן, בל נשכח להוסיף עוד הכנה חשובה מאד – הכנת סיפור.

שום עקרת בית, ותהיה זו המיומנת ביותר, בעת בה אמורים להגיע אורחים בכירים מהשורה הראשונה, כדוגמת הורי בעלה, לא תעלה על דעתה אפילו בדמיון הפרוע והנועז ביותר, שבעת בה הם יגיעו, היא תוציא משהו מזדמן מהמקפיא ותפתח אי אילו שימורים, תארגן ארוחת בזק מאולתרת ו"תסתדר כבר". ברור הדבר שהיא תתכונן כדבעי מבעוד מועד ותכין מנות הראויות להתכבד, סעודה מפוארה, ברבורים, שליו ודגים.

בדומה לזאת, גם סיפור ודבר תורה על השולחן אין לחשוב שיבואו סתם כך וכבר "אמצא משהו" לומר, אלא יש להכינם בדקדוק ומבעוד מועד כפי שמכינים כל דבר בעל ערך.

בוודאי מצויים בביתכם ספרים לא מעטים ובהם סיפורים ורעיונות מתאימים, ומבחר נרחב יותר תמצאו, כמובן, בחנויות הספרים. יש להקדיש זמן ומחשבה קודם השבת ואף לפני לכן, ביום רביעי וחמישי, לשבת בנחת ולהכין את המסר.

בהצלחה!

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לתגובות: 9999587bb@gmail.com