איה קרמרמן: ליצור מסורת עבור ילדינו

הבחירה שלנו לצאת מהעבדות לחירות הפרטית גרמה לנו, בין היתר, לנסות וליצור מסורת יש מאין.

החור השחור במסורת משפחתית הוא חתיכת נקודת תורפה של בעלי התשובה (שלא לדבר על ההורים של בעלי התשובה, שאפילו אם לא היה שולחן שבת, הם מרגישים שהרסנו להם אותו). לך תמציא מסורת קדושה מבית אבא, כשהמסורת מבית אבא זה לעשות על האש בשבת בצהריים בים. כל ערב שבת אנחנו מרגישים בחוסר - אם זה כשהילדים חוזרים משבת-מחנה, עמוסים ניגוני שבת חדשים מדורות אחורה, שירים שאנחנו בכלל לא מכירים, או כשאנחנו מפנטזים על שולחן שבת מהסרטים ולא מצליחים ליצור אותו. כמה פנטזנו על השולחן הזה, עמוס הילדים שקשובים לאבא בקידוש, אומרים דברי תורה. איפה אנחנו ואיפה זה? בכלל, מה אנחנו יודעים על שולחן שבת למהדרין? ופסח, זה החג, בה"א הידיעה, שבו המסורת שלנו מנסה לעבור תקומה, שנה אחרי שנה. כי כל עניין הפסח זה להחיות מסורת מבית אבא של אבא של אבא, עד משה רבנו. ה"והגדת לבנך" החסר הזה שלנו, פוגע לנו בול בפוני. ואתם יודעים מה הכי קשה לי בסיפור? שליל הסדר תמיד היה עניין גדול במשפחה שלנו.

ליל הסדר הראשון שזכור לי הוא ליל הסדר האחרון עם אבא שלי. הייתי בת ארבע וקצת, כל מה שאני זוכרת זו ההמולה בבית. גברים באו לעזור לפתוח את השולחנות הכבדים של אמא שלי, וכל הבית הפך לשולחן אחד ארוך. זוכרת שחשבתי כמה הוא ארוך. לכל אחד הייתה הגדה שמתאימה לו, לנו הגדות עם ציורים ולמבוגרים הגדות משלהם. הגדה אחת שזכורה במיוחד הייתה הגדה בכריכת קטיפה כחולה. היא הגיעה בתוך קופסה כחולה, גם היא קטיפתית. היא נראתה לי כמו קסם או תכשיט יקר. אבל אסור היה לי לגעת בה. היא הייתה של דודה שלי. הגדה באנגלית. אני זוכרת כמה התרגשתי מההמולה. המטבח געש והמה, דבר שלא היה בשגרה אצלנו. הבנתי שמשהו מיוחד קורה פה. אמא שלי תמיד מספרת שהיא הכינה ברווז בתנור, רק שדלת התנור התפוצצה על הברווז המסכן, שסיים את חייו בלי לצאת איתנו ממצרים.

מהסדר עצמו אני רק זוכרת שלאבא שלי לא היה כוח לקום להחביא את האפיקומן. אז הוא עשה ונהפוכו, ואמר שאנחנו נחביא והוא יחפש. אחרי שהחבאנו הוא הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה. זהו. "לא מצאתי", הוא הכריז, "ניצחת, מתנות לכולם". כל כך חיכיתי שהוא יקום לחפש. אני זוכרת שהסתכלתי עליו יושב בראש השולחן. הוא נראה לי הכי חזק שיש. הכי אבא שיש. חזרתי לעניינים שלי. אם הייתי יודעת שזו הפעם האחרונה, הייתי מנסה לזכור עוד.

התיישנות על האפיקומן

אחרי שאבא שלי נפטר המסורת השתנתה, אבל נשארה עוצמתית. כיאה למשפחה פוליטית, עשינו רוטציה. שנה אחת אצל סבא וסבתא, ובשנה שאחריה אצל דודים שלי, עם המשפחה של דודתי יוכי. ההורים של יוכי היו מאוד שונים מסבא וסבתא שלי, דבר שהפך את הסדר לשונה לחלוטין. סבא וסבתא חינצ'וני, קראנו להם. הם היו שומרי שבת, ואפילו שלא היו המשפחה הישירה שלי, אני מוצאת את עצמי חושבת עליהם המון. על החיוכים שלהם, מכל הלב, כשהגענו לסעודה שנייה באוטו. על הבית הצנוע עם הגפן הפורחת במרפסת. על הטעמים של החמין והקומפוט.

הסדרים איתם הם הזכורים לי ביותר. אבא של יוכי היה מנהל את הסדר. הוא היה ספרדי ירושלמי שהביא איתו מנהגים מבית אבא של אבא של אבא. מנהגים שלא הכרנו, כמו להעביר את מגש הסימנים מעל הראש של כל אחד. סבתא שלי שנאה את זה, פחדה שזה יהרוס לה את הפריזורה. לסבא חינצ'וני היה רוגע מיוחד, שקט נדיר, והסדר שלו היה כזה - רך, שליו, מלא שמחה. אני זוכרת את עצמי מסתכלת עליו ורואה דורות אחורה, רואה המשכיות של עולם יהודי, שלא היה קיים בבית. אני זוכרת שזה לקח המון זמן ואת העייפות מנקרת בי. כמובן שזו התפוגגה ברגע שיצאה הכרזה רשמית על חיפוש האפיקומן. אין ספק שזו הייתה גולת הכותרת של הערב. מיד התארגנו בקבוצות והתחלנו לחפש ברחבי הבית. אחרי שנמצא האפיקומן, כמנהג המשפחה, הקמנו קואליציה וסחטנו מדוד שלי נסיעה משותפת לדיסני וורלד. עד היום לא נסענו. אם אין חוק התיישנות, אני תובעת נסיעה עם כל הנכדים. אפיקומן זה אפיקומן.

גם כשגרתי בארצות הברית, לא ויתרתי על ליל הסדר. פעם אחת, בדרכי לארץ, נתקעתי בסופה בניו-יורק ואת ליל הסדר חגגתי אצל דודה שלי. סדר באנגלית. בלי הגדה קסומה בכריכת קטיפה כחולה. הדודים הפכו אותי לעינת שרוף והכריחו אותי לשיר את כל שירי ההגדה, כי הייתי היחידה שידעה הכול בעברית. היה כיף, אבל אני התגעגעתי לשולחן הסדר של סבא. מסורת זו מסורת. הקסם שלה נכנס ללב ולא משתחרר לעולם.

האם אנחנו מצליחים להעביר מסורת לילדינו? האם אנחנו מצליחים לקשור בליבם את רגעי הקסם בקשרים שלא יתנתקו לעולם? אני חושבת שלמעשה בחג, כולנו, כהורים, מנסים לעשות בדיוק את זה, מנסים להקפיא רגעים ולתבל אותם באושר. אז זה הזמן לעצור, להרפות מהניקיונות ולחשוב איך אנחנו עושים את זה. איך בערב חג ניצור זיכרונות, ניצור מסורות ישנות-חדשות שיעברו לצאצאינו ולצאצאי צאצאינו. איך ניצור מסורות שיספרו עליהן לעתיד לבוא, על הגדות קטיפה, על שולחנות ארוכים, על חיפושי אפיקומן מרגשים, על תכנוני נסיעה לדיסני וורלד שמעולם לא יצאו לפועל, על ברווז שמתפוצץ עליו התנור. על ערב קדוש שבו העם שלנו יצא מגלות לגאולה.

***

'נוטלה' ביתית לפסח

קראתי כתבה של תזונאית שמסבירה איך לא להשמין בפסח. היא פתחה ואמרה שאי אפשר להתחמק ממצה עם שוקולד. פתאום נפל לי האסימון שהילדים שלי בחיים לא אכלו מצה עם שוקולד, כי כמות הזבל שמכניסים לממרח שוקולד גורמת לי לחסימת עורקי העצבים. מיד החלטתי להכין 'נוטלה'. את מכורי הנוטלה הקנויה זה לא יספק. הטחינה הביתית לא מביאה למרקם חלק ואין הר שמן וסוכר. לשאר בני האדם זהו מתכון מעולה.

חומרים:

250 גרם אגוזי לוז קלויים (אם אין לידכם חנות לקליית פיצוחים, קנו אגוזים טריים והכניסו לתנור מחומם על 170 מעלות ל‑10  דקות מקסימום) / 1 כוס סוכר חום טחון דק (!) במטחנת תבלינים, או אבקת סוכר (שתביא לתוצאה גרגירית יותר) / 1 כף תמצית וניל או סוכר וניל / 1/4 כוס קקאו / 1/4 כוס שמן / קמצוץ מלח

אופן ההכנה:

מסירים את קליפת האגוזים על ידי שפשוף האגוזים זה בזה (מי שקולה בבית – לחכות שהאגוזים יתקררו לגמרי), אם נשארת מעט קליפה - לא נורא / מכניסים את האגוזים למג'ימיקס וטוחנים עד שמתקבלת משחה / מוסיפים את שאר המרכיבים ולבסוף את השמן / שומרים בצנצנת במקרר עד כשבועיים.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".