סיפור קצר: כוס ישועות אשא מירונה

לייבל גלבך הוא עוף מוזר, טוענים שכניו לבניין.

למרות שאין הוא נוהג להטריד מנוחתו של אף-אחד, או ליתר דיוק מעולם לא הטריד איש לאורך שנות מגוריו כאן, להוציא כמה גיחות נימוס משמיטה אחת לרעותה או בפעמים הבודדות ששילם את שכר ועד-הבית ידנית, הוא לא העסיק במיוחד את דיירי הבלוק. אך מקורטוב ההיכרות עמו יש בכדי להסיק שאין הוא מהזרם המתקרא "סטנדרטי".

די להביט במראהו, הקסקט האפרפר שחגג כמה עשורים טובים, הזקט המהוה שיש הטוענים כי שימש כמדי חייל בריטי קדום. זקנו הלבן השסוע לאורכו, חציו למזרח וחציו למערב, והליכתו השפופה-מרקדת משהו. כל אלו מלמדים על אישיות שיש לתהות על קנקנה, בהתחשב בנופה הסטנדרטי למדיי של שכונת מטרסדורף בירושלים.

אך מכיוון שלכל כלל ישנו יוצא מן הכלל, ואם לרח סורוצקין יש כללי התנהגות ואופי, הרי הוא שלייבל זה בבחינת היוצא מן הכלל שלה, מה גם שמעולם לא עשה מאמצים להסתיר זאת באופן יוצא דופן.

* * *

הנה הוא צועד, לייבל ידידנו, לבית הכנסת, ואם הורגלה עיננו לכתמים הכהים-שחורים החולפים במרוצה על פנינו בכדי להספיק תפילה במניין, הרי שלייבל זה מגלה נטייה מוזרה בהיותו מדדה באיטיות עוד שעה קודם לזמן הנקוב והוא משורר ונאנח, ומביט השמימה בפלטו: "אהה....מה רבו מעשיך ה".

גם בהגיעו לבית הכנסת ובתפילת העמידה, תראוהו שאינו מסתפק במלמול חפוז ברגליים קפוצות, אלא שכל ד אמותיו רועדים עמו בקראו "אמן יהא שמיא רבה...". ואף הסטנדרים ברדיוס הקרוב משתפים פעולה ברקדם עמו הלוך ושוב.

לייבל זה - מוזר ככל שהוא, נראה שאינו מכיר בכוחו שבפיו, שכן בניגוד לרבים מסובביו, הוא אינו מוצא בחזרת הש"ץ זמן יאות לדיבורים בעלמא, ושפתותיו אינן מלהגות דבר.

על המושג "עלונים" דומה שלא שמע, ואפילו עיון בספר אין הוא מתיר לעצמו. טוב, ניחא. עמך ישראל צדיקים המה, ואין מי שמצליח להסיח דעתו בכל האמצעים האפשריים, אך יש מן הלוקה בחסר בכל אחד ואחד, ועל כן דמותו השפופה של לייבל מן הנדירות היא בשעה שידו האחת מכסה על תנוך אזנו, בציתות רב רושם, ואצבעו הגרומה מרפרפת על המילים הקדושות כפי קצב הגייתן.

אלא בעת זו הוא לוחץ ידו של מאן דהוא, ממלמל "גיט שאבאס / גיט וואך / גיט יאר" או "ערב טוב" בהתאם לשעה ולנוכח, ובחיוך רחב הוא עושה את דרכו בואכה דירתו הצנועה, שם הוא מתקבל בזרועות פתוחות - הלא הן דלתותיו שמאז ומעולם פתוחות הן, מכיוון שאי- פעם אבד המפתח השייך להן ולא חשב מיודענו על אפשרות המתקרית פריצה (רק משום שזו מעלה אסוציאציה רצופה של גנבים בני-בליעל, ומדוע שיהודים בני יהודים יהינו לפרוץ לבית אחיהם היהודי? ובמחשבה שנייה, גם אם יפרצו לא ימצאו דבר לבד מ....לבד ממה שנדבר עליו אח"כ, וגם יקרו של זה הוא רק באופן סנטימנטלי, וליתר דיוק אין שוויו מוערך אפילו באגורה שחוקה).

על-כן, לאחר חישוב מהיר של משוואה זו, מוצא הוא להותיר דלתיים פתוחות בנחמה כי יחדור מעט אויר צח אל הכוך הזעיר.

ובכן, כפי שאמרנו, בחזרתו הביתה, משהטיח עקבי נעליו חליפות כדי להדיח שיירי הבוץ בטרם יכנס פנימה, נתקלה רגלו בדמות מגובבת על המפתן, כשנהימות קטועות של בכי עושות דרכן בעד לדובון העוטף אותה.

כיוון שאין לייבל זה מכיר בטיבן של בריות מעין אלו, הדבר הטוב ביותר שמוצא הוא לנכון לעשות הוא להשחיל את הילד פנימה ולהטילו על הספה הישנה, בעודו מפטיר: "כשברצונך לדבר - דבר", בעוד הוא ניגש המטבחה להחם את גופו במשקה חם.

בו ברגע זה, מגלים קפלי המעיל גמישות מפתיעה, ועד שאינך סופר כמספר הנדרשים למניין בשטיבלעך קטן, פרצוף סמוק מבצבץ החוצה כשדמעות לחות עדיין על לחייו, קולות הנהי נשמעים לסירוגין, עד שההשתנקויות דועכות אט-אט.

אדרבא, לאחר רבע השעה של מבטים קצובים בלגימותיו הרועשות של לייבל, מגלה הדמות סימני התאוששות מפתיעה, וכבר מדלגת היא בחדרון הקט ותוהה על קנקני חפציו.

דא עקא, שלייבל זה קרוץ מחומר אחר. טוב לב ככל שיהיה, הוא נוכח בפתע עד כמה מעיקים טפיפות הרגליים על מרצפותיו שלא ידעו כאלה לפחות 30 שנה!

אז הוא טופח על השכם הצרה באמרו "הבה נהיה הוגנים - ראשון ראשון ואחרון אחרון".

הילדון מהנהן, מרוצה מההסכם וכעבור רגע יודע לייבל כי לעולל המכווץ על ספתו המזדקנת קוראים מוטי ובמקרה הוא מתגורר קומה מעליו, ומשום שמצא את דלת ביתו נעולה בפניו, ירד קומה אחת מטה, מה שמסביר את הופעתו על מפתנו.

למרות הצהרת ההגינות של לייבל, לא טרח איש ליידעו כי מוטי זה לוקה בתסמונת זו או אחרת המכונה בלשון העם "חוסר טקט" או "חטטנות יתר". עד מהרה הוא נוכח לגלות זאת תוך התנסות אישית, דבר שלא מיטיב עימו במיוחד.

* * *

"מה זה?" מקרקש מוטי בקופסת פח הביסקוויטים של "אביחיל" המשמיעה קולות מצלצלין דקיקין.

"איסטרא בלגינא קיש קיש קריא", הוא יודע לצטט, ולאחר מבט קצר סביב הוא מפטיר "אתה עני?".

את קופסאות הנעליים המדורגות במגדל, לא מפספס מוטי בהכירו את המושג המתקרא "ארון ספרים", ונס הוא בלבד שקומתו אינה גבוהה מן המטר שלושים וחמש כיון שלולי כך באבחה קלה מחבל היה בקורים אותם עמלים העכבישים לטוות מזה שנים.

לאחר שעה ומחצה, שבמהלכה מוטי זה מהלך ומרקד ומספר ושואל ומדבר ומסיק ודורש ומבקש ומתבושש ומתשאל ולוחץ ומדרבן ומתקומם ומתרומם, מבין לייבל בשכלו הדק כי אין מן הנמנע להציע לו מעט מים ללגום. על כן הוא ניגש אל ארונית הסנדביץ המשמיעה יללת סרבנות קלה עם פתיחתה, ובהתעלמות מוחלטת משישיית כוסות הדורלקס המבהיקות, הממתינות כאילו לרגע זה, מבכר לייבל ליטול ערימת כוסות מהוהות המתקרות חד-פעמיות(מוסכמה חברתית נוספת שהוא חולק עליה) מחטט בהן אחת לאחת ולאחר מכן נוטל את מס 27 מתוכן, יוצק בהן מים ומגיש לשפתיו של הילד מוטי, שלאורך התהליך האחרון נועץ את עיני הנץ שלו כמביט מה יעשה לו.

סימפטומי התסמונת הבלתי-מאובחנת מוצאים קרקע פורייה בשעה זו, ועוד טרם ברכו את הברכה המקובלת הוא מניח את הכוס ודורש תשובה על השאלה המציקה לו.

מיודענו, שכבר הבין כי כל מטרת ערב זה לא זומנה לו כי אם לעבוד על מידותיו, משתף פעולה עם הקטין ומזומן לענות על כל שיידרש, ומה אומר הילד אם לא כך: "למה אתה לוקח את הכוסות המלוכלכות האלה לשתות אם יש לך כוסות זכוכית? למה חלק מהכוסות שבורים וחלק אפורים וחלק עם פרחים וחלק עם אותיות? למה אתה בכלל שומר כוסות חד-פעמי אחרי שהשתמשו בהן?". לאחר הנאום הארוך מוכן הילד ללגום מעט מים כשהוא לא מסתיר את מורת רוחו ממצבה הלא-אסתטי של כוס זו.

ולייבל, כמו לייבל המקמץ במילותיו כמעט כמו מספר האנשים שזכו לפקוד את ביתו בעשור האחרון, משיב כך:

"האוסף".

* * *

הילדון, עם כל חלקיקי מנת משכלו, מגלה קושי בהבנת הנאמר.

הוא מכיר כל מיני אוספים. גולות ורבנים, גוגואים או אגואים, בולים ואפילו, אפילו אל ה"מושים" של אחותו הוא מוכן לפזול, אבל כוסות?!

וכיון שלייבל נוכח שתשובה זו אינה משביעה את רצונו של העלם והוא מבין שאם הוא איננו רוצה לבלות את שארית הערב לקול בעבוע המים בכוסו של הינוקא או לקול צלילה עד לקרקעית כאות מחאה, שומה עליו לעשות דבר שלא עשה עד הנה והוא לפתוח את פיו ולספר.

"הדרכים היו קשות אז לפני 40, 50 שנה", הוא נשען לאחור ומצמצם גביני עיניו, "העלייה לר שמעון לא הייתה סדירה והמונית כמו היום, ולא תהא זו קלישאה אם אומר שהדרכים היו בחזקת סכנה. מדי ל"ג בעומר הייתי מגיע בדרך לא דרך בואכה היישוב מירון על טרמפ מזדמן, קצת באוטובוס ,קצת ברגל ואחרי טלטולים אינספור הייתי מוצא את עצמי שם בראש הגבעה, שעון על ציונו של ר שמעון ומתפלל. אח"כ עולה הייתי על הגג ומפזז לאור המדורה וגם זוכה בגזיזת שיער של צאן קדושים שגם הוא זכה ועלה מירונה".

"מדי שנה עשיתי את דרכי צפונה ומאותו היום שואב הייתי חיות לאורך השנה כולה" נוטל לייבל את הכוס הנגוסה בקצותיה, סימנים שהותירו בה שיני החלב של הילד. "אז החל נפוץ העניין של הסגולות והישועות בזכות התנא האלקי, ואנשים רבים שציפו לישועה מהרו לקיים את מצוות היום ולעלות אל "רב שימן".

"לא כמו היום", מאלף אותו בינה לייבל, ולשם שינוי עיניו של מוטי ממוקדות היטב בשפמו המצהיב ובשפתותיו המתהדקות מדי רגע. "היום סגולות הפכו לבית חרושת, והיצירתי ביותר הוא הזכיין, אבנים וסיבובים, שבבי שום ,40 יום, טפטוף טיפות, וישועות ואמונות תפלות כלשהן".

"לא שאני מבטל הכל", הוא מסתייג. "סגולות רבות עוברות במסורת וכתובות בזוהר הקדוש, אך היום הטרנד הזה הפך מסחרי בהתאמה לדור האינסטנט שבו אנו חיים. אין זה נוגע אליך... לפחות בגילך", מטעים לייבל ולופת את זקנו בהרהור, "אבל יש לתת את הדעת על-כך ולהבין כי ישנו מושג של התפללתי ונושעתי. כן, בפשטות, מתוך תפילה טהורה ואמיתית - וזהו".

"אז אני מדבר על הח"י רוטל משקה, כמו כעס על עצמו על נאומו הארוך, "כשנפוץ עניין זה החלו להגיע אנשים רבים. חסידים חגורי אבנט, אברכים ליטאים וסתם עמך שזקוקים היו לישועה והצינור שלהם היה הח"י רוטל".

"עומדים היו על ההר", הוא משחזר בערגה, "בתחילה עם מתקני הסיפולוקס, הגזוז ואפילו מים או מיץ ענבים ביתי, והגישו כוס פלסטיק שנשטפה לכל מאן דבעי. אחר כך בשנים המאוחרות יותר כבר המתינו ארגזי טמפו וקוקה-קולה עם שרוולי כוסות מן הזן הבלתי-נכחד הזה, החד פעמי. ובכולם בקשה אחת בתחנונים: ילגום נא רבינו ויברך את.... כל אחד עם צרתו, כוונתו ובקשתו. ואמרתי לעצמי, נו, נו. אתה מילא פה, אז לפחות תעשה ברכה ותשמח יהודי שמתחנן לישועה. וכך הייתי יושב על סלע מזדמן, מרעים בקולי את הברכה ומכוון לפי הבקשה לישועת הנצרך, ואז לוגם מן המשקה הקר וממשיך הלאה. היום זה תעשייתי", נימה של תלונה משתרבבת שוב לקולו, "משאיות הישועה שלך בדרך, סבלי ח"י רוטל עם פליירים ומשרדי פרסום".

הוא משתעל קלות וממשיך. "פעם אחת פשוט החלטתי, האדם נצרך לישועה - וביכולתי לעזור! אז בשנה הבאה כבר נטלתי את הכוס המשומשת עמי, עטפתי אותה במגבת של המקווה לבל תתקמט או תקרע בטלטולי הנסיעה תוך ציון השם הנזקק לישועה".

"ומני אז", הוא טופח למוטי על השכם, "אני שותה בהם, בגביעי הישועות שסימנן 29. 29 שנים מאז אני מבצע מנהג זה, והכוסות היקרות מזכות את בעליהן בברכות שנעשו לישועתם, עכשיו אני כבר מכיר את הכוסות שלי בע"פ. הן כוסות של ברכה וישועה לעקרות ולמעוכבי הזיווג, לחולים ובעלי הייסורים, לנדכאים ונשברים, לאלו הזקוקים לפרנסה והצלחה ומזל. לכולם".

"ואני מברך אותן", הוא סופק כפותיו ונאנח, "ושום דורלקס או שמורלקס לא יחליפו אותן כי בכל עת שאני מברך בהן אני מתחנן אליו: ריבוינו של עוילם, תעזור לירוחם בן שיינדא, תן לו טעם בלימוד וקורת רוח שיביא נחת למשפחה, או זכה את יקיר שמעון בן שרה לחזרה בתשובה שלימה! או רפא את שרה חיה בת איטא רבקה שיש לי כבר שני גביעים שלה, שנתיים ברציפות. ויש את הכוס האפורה, וזו עם הפרחים זאת שכתוב עליה ציון רשב"י, וזו מקלקר לברכת מתתיהו צבי בן גיטל ויאיר ציון בן מכלוף, רחל בת נעימה ופייגא ציפורה בת מינדל ,עזור לעדי בת נעמי והמצא לה את זיווגה המוכן לה מששת ימי בראשית בנקל. אני מכיר את הכוסות שלי ואת סיפורן, והן גומלות לי בכך שנותרות בדרך בריאתן המקורית, כמעט", הוא מצטחק ולוגם עוד לגימה רבת- משמעות.

מוטי מתגלגל הצידה ובונה בהן פירמידה, כמו שאוהבת אחותו מיכל לעשות טרם סעודה שלישית.

דפיקה מהוססת נשמעת על הדלת שלא חוותה רבות כאלו, והיא נפתחת, כי לכך היא מיועדת עוד מהימים בהם אבד המפתח.

"הבן שלי כאן?", מתגמגם השכן ומניח יד תומכת על כתפו של לייבל, "אני מאד מקווה שהוא לא הפריע"

"זה בסדר", שוב חוזר לייבל לקמוץ את מילותיו ומושך בשלייקעס משיכה קלה.

 "מוטי", הילד מקפץ במדרגות וכדרכן של ילדים שתסמונות בלתי מאובחנות מעיבות על חייהם הוא אינו מכיר בערכה של המילה "תודה", ומשום כך היא אינה שגורה על לשונו תדיר.

"מה זו הכוס הזו בשיניים שלך?", מושך האב את שאריות הפלסטיק מפיו של בנו, "למה לקחת את זה איתך?".

"זה בסדר", הפעם מוטי הוא זה שרגוע, "מהשכן, זה לזיווג הגון של יואל צבי בן שיינא גיטל, יש לו היום עשרה ילדים".

עיניו של האב מתגלגלות בסימני שאלה, אך הוא דווקא, להבדיל מבנו, נחון במצרך הנדיר הקרוי טקט, ועל כן לא שואל שאלות בטרם סוגר השכן דלתותיו, כי לייבל גלבך הוא עוף מוזר, אין ספק. והדלתיים שלו? לעולם אינן נסגרות...

(צילום: ארז בן סימון)