כל אחד מחובר, אבל למשהו אחר: מחשבות על עידן הסמארטפון

אני יושבת במסיבה, שיעור או סתם בתחנת אוטובוס. ואנשים מחוברים. זאת בצילום סלפי, זה בשיחה פעילה עם חבר, מישהי פה מעלה תמונה, ואחר מסתכל בסרטון מעניין.

כל אחד מחובר, אבל למשהו אחר. בין האנשים כולם? אין חיבור.

אפשר לחלוש ולשלוט בין כל הקבוצות האפשריות, אפשר להתעדכן בזמן המתאים בכל העדכונים. אפשר לצפות בדברים ייחודיים ואפשר,

ואפשר,

וגם, אפשר.

זה חיבור?!

לפני 10 שנים, לא הייתה מציאות כזו. היינו הולכים ברחוב ורואים אנשים! רואים עולם, פוגשים שכנים ומכרים. מתעניינים, שואלים, עוזרים ותומכים.

זה לא שאין היום אנשים טובים בעולם. יש היום מכה.

אם במצרים היו 10 מכות, היום ישנה מכה אחת בינלאומית, אבל היא מכה איומה. היום, כל עוד אתה ממשיך לתייג מישהו, זה נקרא שאתם "שומרים על קשר".

כשאדם שולח לחברו אימוג׳י צוחק עם דמעות, הפנים האמיתיות שלו לא באמת נראות ככה.

הבעת הפנים נשארת פני פוקר כשלחצנו send על כ-10 אימוג׳ים נוטפים דמעות.

למה?

כי זו המכה ה-11. מכת הניתוק.

למה קשה להשאיר את המכשיר בבית כשהולכים לשיעור תורה? הרי בכל מקרה המכשיר לא אמור להיות חלק מהשיעור.

למה קשה להשתיק אותו כשיוצאים עם חברים?

למה?

והילדים...

כשהם רואים הורים יושבים ומתכתבים, יושבים וצופים, יושבים ומסמנים לייקים כאילו זה נקרא חיבור...

הלב כואב.

ואח"כ, איך נבוא אליהם בטענות? איך אפשר להגיד להם "אתם כל היום במחשב! בגילך היינו יוצאים ומשחקים בחוץ"... זאת המציאות שהם רואים. איך אפשר לבוא אליהם בטרוניה?

בואו נמגר את המכה.

שעה של "השתק". מחצות בלילה שמים על "מצב טיסה", לתת קודם תשומת לב לאנשים שסביבנו. כל זאת ועוד יהפכו אותנו למחוברים לדבר הנכון. יהפכו אותנו לאנושיים יותר, רגישים ואכפתיים יותר.

בואו ביחד, נתחבר לדבר הנכון, נשקיע ולו מעט, בשביל העתיד שלנו, לילדים שלנו. שכשהם יסתכלו לאחור, יזכרו בהורים הטובים שהעדיפו שעת איכות איתם בעשרות מונים על שעת "חיבור" בכל רשת חברתית.