"פתאום הופיע איש שמלמל: 'אל תעלו לרכבת, מי שעולה לא חוזר', והסתלק"

יום השואה כבר כאן. אין מי שמסוגל להרהר בו מבלי להיזכר בסיפורים מצמררים ומצמיתים על הטרגדיה שחוו בני עמנו. אך עבור האמנית דבורה קרל, דור שלישי לשואה, אלו זיכרונות שלא מסתכמים ביום אחד, אלא מלווים אותה במשך כל השנה. זאת בעקבות כך שהיא, כאמנית, בוגרת תואר ראשון בחינוך לאומנות, מורה למגמת אומנות ומגישה לבגרות בשלושה בתי ספר שונים, מוצאת את עצמה מתעדת את השואה במגוון דרכים.

"זה לא שהחלטתי באופן רשמי שאני רוצה דווקא לתעד את השואה", היא מסבירה,  "אבל העיסוק בתחום האומנות גורם לי באופן טבעי לפרוק את מה שעובר עליי. בחודשים האחרונים אני זוכה לפתח את התחום עוד יותר באמצעות מיזם 'אמנות ואמונה' בהנהלת עו"ד עומר ינקלביץ".

דוגמא לכך היא נותנת ממה שעבר עליה לאחרונה: "לפני שלושה חודשים ילדתי בת מתוקה, אבל במשך חצי מההיריון הייתי מאושפזת בשמירת היריון במצב לא פשוט, כשלא היה ברור אם אני מסיימת את ההיריון בידיים מלאות. אלו היו חששות של חיים ומוות, והדבר היחיד שנתן לי כוח היה הציור. ישבתי וציירתי ופרקתי את כל מה שעל הלב, ובאמת האמנות היא המתנה הכי גדולה ויקרה שלי".

סבתה של דבורה ובני משפחתה

נקודות אור בזמן של חושך

לציורים על השואה הגיעה דבורה בעקבות סיפוריה של סבתה – גרדה ליקסנברג (לבית זוויק), אשר שרדה את המלחמה הנוראה. "סבתא נפטרה כשהייתי בערך בת שבע. אני זוכרת אותה כחולה מאוד, ולא הייתה לי באמת דרך לחוות אותה ואת הסיפור שלה. אבל היה לה יומן שהיא כתבה בשפה האנגלית מיד עם סיום המלחמה, ואותו בהחלט קראתי שוב ושוב. מה שמיוחד כל כך ביומן זה שהוא מלא ברגש. סבתא מציינת שם כל הזמן את הצד האופטימי והחזק, היא שמה דגש גדול על נקודות האור שהיו בזמן השואה, למרות שברור בין המילים שהיא חוותה שם דברים מטורפים ואיומים, אבל היא מזכירה שם כל הזמן את הניסים שהיו גדולים ומדהימים".

סבתה של דבורה

באחד המקרים שמתואר ביומן, מתארת סבתה של דבורה את אחד הימים בו היא, אמה ואחותה התאומה היו מורעבות בצורה שלא ניתנת לתיאור: "יום אחד", היא כותבת, לא היה לנו שום כסף ושלושתנו היינו רעבות מאוד. אמא הציעה שנצא החוצה להליכה שאולי תשכיח מאתנו את הרעב ואת הכאבים. זו הייתה שעת ערב מוקדמת,  החושך התחיל לרדת, הלכנו מדוכדכות ברחוב. ולפתע אמא הביעה בקול משאלה שעברה לה בראש: 'אילו רק היה יורד עלינו גשם של כסף, מהשמיים, אפילו שיספיק רק לפיסה של לחם שתאפשר לנו לעבור את הלילה הזה'. אמא חייכה בחולמניות, ולפתע הגיע משב רוח ושטרות של כסף החלו ליפול משום מקום. הם התעופפו ונחתו לידינו. היינו מאוד מופתעות, הסתובבנו ולא ראינו אף אחד. הרחוב היה שמם, ניסינו למצוא את המקור, אבל הבניינים הגבוהים היו כולם חשוכים ושוממים. ואז הרוח הפסיקה, ואנחנו התכופפנו והרמנו את השטרות שכולם היו בסכומים מאוד נמוכים. לאחר מחשבה אמא אמרה: 'אם רק הייתי מתפללת לקבל קצת יותר...' ואז רצנו אל עבר השוק שהיה בדיוק לפני סגירה, והיה לנו מספיק כסף באותו ערב לא רק כדי לקנות לחם, אלא אפילו לחמאה ומעט ממרחים". וגרדה חותמת את הסיפור: "מעולם לא יכולנו להסביר את האירוע הזה. זה היה פשוט נס".

סבתה של דבורה ובני משפחתה

כצאן לטבח

"כבר מאז שהתחלתי לעסוק באומנות, כתלמידת אולפנא בכיתה י"ב, התחברתי מאוד לתחום של השואה", מספרת דבורה על עצמה. "באותם ימים נדרשתי להגיש פרויקט גמר ויצרתי מיצב (מעין פסל) בגודל שני מטר על שני מטר. זו הייתה צלחת חרסינה שעליה מונח עובר ונעוץ בגרונו מזלג וסכין מונחת בצד הצלחת, כביכול, מישהו מנסה לאכול את העובר. קראתי ליצירה בשם 'נאציזם של סתיו'. ניסיתי להעביר דרכה את הסדיסטיות של העם הגרמני, שכביכול אוכלים בצלחת עם סכו"ם ומנסים לשמור על עצמם נקיים, ואילו היהודים חסרי האונים הם כמו עובר חסר ישע, מובלים כצאן לטבח ופניהם כפני קרבן. המזלג והסכין מבטאים את הכלים ששימשו את הנאצים ימ"ש – באמצעות המזלג הם ממש רצחו את היהודים והשמידו אותם, ואילו הסכין נמצאת רק מאיימת מהצד, לא נוגעת, אבל נמצאת. היא מבטאת את ההשפלות והדיכוי הנפשי שחוו היהודים".

תגובת האולפנה למיצב הייתה לדבריה של דבורה נסערת. "הצוות כל כך הזדעזע ממה שהכנתי, עד שהחליטו להציב את הפרויקט בחדר צדדי, ובכניסה היה שלט בו נכתב מה עומד להיות מוצג בו, כדי שכל תלמידה תוכל לבחור אם להיכנס לחדר או לא. האמת היא שהבנתי שזה משהו מטלטל, אבל זו בדיוק הייתה המטרה שלי. כדור שלישי לשואה הרגשתי שאני חייבת לבטא את התחושות הקשות שמלוות אותי. גדלתי על הסיפורים האלו, והם אלו שליוו אותי".

ותוך כדי כך נזכרת דבורה בסיפור נוסף שתיעדה סבתה ביומן: "סבתא מספרת שבאחד מהטלטולים היא הגיעה עם אמה ואחותה לעיר באיטליה והן חיפשו מקום להתחבא. הן נכנסו לחניה ושם חשבו שלא ימצאו אותן, אבל לילה אחד הן גילו שמחכה להן מודעה בה רשום שהן חייבות להתייצב למחרת בבניין העירייה. היה ברור להן שכנראה מישהו הלשין עליהן, אבל לא הייתה להן ברירה. אז למחרת, בשעות הבוקר, הן התייצבו בעירייה, רועדות מפחד. סבתא שלי הייתה זו שנכנסה ודיברה עם האחראי, כי היא דיברה איטלקית טוב יותר מכולן, והאחראי פסק מיד: 'את יהודייה'. לאחר מכן שותפו נכנס לחדר והודיע שאם מדובר ביהודיות, חובה להזמין את הגסטאפו. הנציג הראשון שטיפל בהן היה נראה עדין, והוא פנה לחברו ואמר לו: 'שמע, זה לא רעיון טוב לקרוא כעת לגסטאפו, כי עד שיגיעו וירשמו את הפרטים תהיה כבר השעה שש בערב ונהיה תקועים פה. בוא נסכם עם הבנות שיתייצבו אצלנו שוב מחר, הן בכל מקרה לא יספיקו להתרחק הרבה, ומחר נקרא לגסטאפו. וסבתא כותבת ביומנה:'הבטחנו לו שנחזור למחרת בשמונה בבוקר ואכן שחררו אותנו. עוד באותו יום נמלטנו בריצה בלתי פוסקת וניצלנו. ברור לי שאותו נציג בעירייה ידע שזה מה שנעשה, הוא פשוט עזר לנו לברוח, הוא הציל את חיינו'".

על פסי הרכבת

אבל אחד הניסים המופלאים ביותר שחוותה גרדה התרחש לאחר שאביה של נשלח למחנה עבודה. "סבתי נשארה עם אמה ואחות התאומה", מספרת דבורה, "הן לא ידעו איפה האב, ושלושתן ניסו בכוח להימלט מאיטליה. הן רצו לעבר תחנת הרכבת, וכשהגיעו ראו רכבת מוכנה ליציאה, כל הקרונות היו  מלאים, רק דלת של קרון אחד נותרה מעט פתוחה. הן ניסו לחדור דרכה, ואז, סבתא מתארת, שהגיע מולן אדם שנראה כמו אחד מהעובדים. הוא צעד באיטיות עם עששית ביד, נדנד אותה ומלמל לעברן בטון נמוך: 'מי שעולה לכאן לא יורד, זו רכבת שמובילה ישירות למחנה השמדה'. וסבתא מוסיפה: 'ככה הוא הלך ונעלם לתוך החושך. ראינו אותו ממש כמו מלאך שבא להציל אותנו".

את סיפור הרכבת לא התאפקה דבורה ובחרה להביע ברישום מיוחד בו נראית הרכבת למחנות ההשמדה כשבקרונותיה האחרונים היא הופכת לרכבת הקלה שנוסעת בירושלים, עיר הקודש. "כך הבעתי למעשה את מה שעבר עלינו, איך שלמרות ההיסטוריה הקשה וההתעללות בבני עמנו, אני כצאצאית של דור השואה זוכה לעלות ולרדת בחופשיות ברכבת הקלה בירושלים. זהו הניצחון הגדול ביותר שלנו".

ולסיום היא חותמת: "סבתי היקרה זכתה לשרוד את השואה יחד עם אמה ואחותה. הן עלו יחד לארץ ובהמשך פגשו גם את אביהן, התאחדו וזכו להקים דורי דורות שמוכיחים שהעם היהודי לא יכלה לעולם".