פרשת תזריע-מצורע: על שפתי הפקדתי שומרים

ישנו סיפור מפורסם על עגלון שהיה בדרכו אל ה"חפץ חיים", הלא הוא רבי ישראל מאיר הכהן מהעיירה ראדין. כאשר הגיע העגלון אל ראדין, שאל את אחד מעוברי האורח- היכן ביתו של החפץ חיים? הלה הסביר את פניו והראה לעגלון את הדרך הקצרה ביותר. העגלון הודה לאותו עובר אורח אולם הוא נשאל – מה לך ולחפץ חיים? העגלון השיב: הוא צדיק גדול, שמו הטוב מפורסם גם במרחקים ואני רוצה להתייעץ עמו בעניין חשוב.

אותו עובר אורח הניף את ידו בתנועת ביטול ואמר לעגלון – אני מכיר אותו היטב, ואני לא בטוח שהוא צדיק כזה גדול. מה? תמה העגלון, איך אתה מדבר ככה על החפץ חיים?! הלא מדובר באחד מתלמידי החכמים הגאונים שבדור!

נו, לא צריך להאמין לכל מה ששומעים – השיב אותו אדם בביטול, הוא יהודי די פשוט, לא משהו מיוחד בכלל ואיני מבין מדוע יצא עליו שם טוב שכזה.

העגלון לא הצליח להבליג על ביזוי החפץ חיים, והוא נזף באותו אדם – מי אתה שתדבר לשון הרע על צדיק שכולם מכירים בצדקותו? בושה וחרפה! העגלון כעס עליו מאוד עד כדי שהצליף בו עם שוטו.

למחרת, כאשר העגלון נכנס אל ביתו של החפץ החיים, נכונה לו הפתעה. הוא פגש מולו את אותו עובר אורח, והתברר לו שהוא עצמו היה החפץ החיים.

העגלון לא ידע את נפשו מרוב בושה, והוא התחנן שיסלח לו. החפץ חיים חייך אליו את חיוכו הטוב ואמר לו, אינך צריך לבקש ממני סליחה, להיפך, אני רוצה להודות לך על כך שלימדת אותי שיעור חשוב לחיים – בזכותך למדתי שלא כדאי לאדם לדבר לשון הרע אפילו על עצמו.

מבלי להיכנס לדיון ההלכתי שבנושא זה, עלינו לדעת שיש עוצמה כבירה למילים שאנו מוציאים מהפה, ועלינו ללמוד כיצד לסנן, לברור ולנפות את המילים היוצאות מפינו בשטף.

פרשות "תזריע-מצורע" עוסקות ברובן בנגעי צרעת שבאו על אדם כתוצאה מחטאי דיבור, וישנו פירוט נרחב אילו סוגי נגעים מטמאים את האדם ומהו אופן טהרתו.

נקודת המוצא היא, שהנגעים שבאו על האדם לא היו בעיה חיצונית/גופנית בלבד, אלא נבעו מפגם רוחני כתוצאה מהוצאת שם רע, לשון הרע ושאר חטאי הדיבור (יש לכך ראיות רבות מן התורה והנביאים). עקב כך, מורה התורה שהכהן צריך לטפל ב"מחלה", ולא הרופא, משום שלא מספיק לטפל בהסתעפות החיצונית של המחלה אלא בשורש שגרם לכך. מצד אחד עלינו לזהות את הסיבות החיצוניות שגרמו לדבר, אך מעבר לכך יש לזהות את השורש הרוחני של הדבר. פעמים רבות הבעיה היא שאנו לא מבינים מה הבעיה באמת ומה המקור בו יש לטפל.

"בהיות ישראל שלמים להשם, יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון, יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו" (רמב"ן, ויקרא י"ג, מ"ז).

נגעי הגוף המופיעים בפרשתנו מכונים בשלושה כינויים: "שאת", "ספחת" ו"בהרת". שלושת השמות הללו מרמזים על כך שיש להתבונן לא בנגע החיצוני, אלא בשורשו. המילה "ספחת" היא מלשון ספיח, נספח. כלומר בנגע יש שני ממדים, אחד עיקרי והשני טפל. אנו לא מזלזלים בטפל, אך מבינים שהוא לא העיקר. הביטוי החיצוני/פיזי של הנגע הוא בהחלט לא נעים, אך הוא הצד הטפל כאן, בעוד חטא הדיבור, החטא הרוחני, הוא שורש הבעיה.

הכינוי "שאת" הוא מלשון נישא. כלומר, הנגע "נישא" על גבי משהו אחר – על גבי החטא. החטא הוא הגורם לנגע.

הכינוי "בהרת" הוא מלשון בהיר. דבר בהיר זה משהו שאפשר לראות דרכו. כלומר, כשאדם רואה את הנגע, אל לו לעצור בנגע עצמו אלא לרדת לעומקו ולראות מה "עומד" מאחוריו.

כדי שנגע ייחשב טמא, צריך שמראה הנגע יהיה "עמוק מעור בשרו" ("וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ" – ויקרא י"ג, ג'). ברובד הרמז הכוונה היא, נכון שכלפי חוץ רואים נגע על עור הבשר, אך לא זו הבעיה, הבעיה היא משהו הרבה יותר עמוק.

אדם מאמין לא מתייחס רק למאורעות החיצוניים אלא לשורשם הפנימי.

נאמר במסכת אבות: "אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, שסופו להישמע" (ב', ד'). רבינו יונה על משנה זו מבאר: "שצריך אדם להישמר ולהיזהר מן האפשרות. לכן, אם יש לך סוד, אל תספר אותו אף למי שנפשו קשורה בנפשך, ואל תאמר אי אפשר שישמע דבר זה כי אין בינינו נכרי שיוציא הדברים, וסוף דבר הכל נשמע. גם בינך לבין עצמך אל תשמיעהו לאזניך, כמו שאמרו חכמים (ברכות ח' ע"ב) על דרך משל, ואל תשיח בין הכתלים כי אזנים לכותל. ועל זה אמר שלמה עליו השלום: כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר".

דוד המלך אומר: "אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי, אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי" (תהלים ל"ט). איזה רשע עומד מול האדם שדוד נמנע בגללו מלדבר דיבורים לא טובים? הזוהר כותב, שיש מלאך מיוחד הממונה לקחת את דיבורי האדם, ולרדוף אחר האדם עד שהדיבורים הללו יוצאים לפועל (זוהר ג', רמ"ו, א'). דוד המלך שם מחסום לפיו, כדי שהרשע שנמצא מולו לא ייקח את המילים שלו עצמו ויפעיל אותם לרעת האדם.

הבה נשים גם אנו מחסום לפינו.