סיון רהב מאיר על פרשת תזריע-מצורע: מאחורי המופלטות

כך כותב אביעד חזני: "יש שני הסברים עיקריים לשם של המימונה. ההסבר הראשון מדבר על האמון ההדדי בחברים, בשכנים, בקהילה: לאחר חג שבו כל אחד הקפיד על כשרויות שונות בפסח, ולא כל אחד אכל אצל השני, חוזרים לימים שבהם הבתים פתוחים ואפשר להתארח זה אצל זה באחווה ובשלום, מתוך אמונה בזולת.

ההסבר השני מדבר על אמונה בגאולה. חג הפסח, חג האמונה, הסתיים, ועדיין לא נגאלנו – אבל מיד כשהוא יוצא אנחנו מבטאים את האמונה הגדולה שלנו בעתיד טוב יותר, מבחינה אישית ולאומית, מזכירים לעצמנו את היעד הגדול.

ובעצם, בעומק הדברים, שתי האמונות תלויות אלה באלה. רק מתוך אמונה זה בזה וקשר לזולת, נוכל גם להתקדם מבחינה אישית ולאומית, לקחת את הסיפור שלנו קדימה. תרבחו ותסעדו".

שלא תישאר כמו שנולדת

איך זה שלא מתוכנן מצעד סרטוני "הישראלי המכוער" האהובים ביותר, ביום העצמאות ה-70? הרי בכל כמה שבועות מוצאים פה כמה שניות אלימות, חדשות ומזעזעות. פעם מול דייל במטוס, פעם בדלפק קבלה, פעם בכביש. בימים האחרונים עלתה לכותרות תגרה עם מציל במלון באילת ושוב – שלל גינויים וניתוחים מי אשם. מרענן היה לקרוא את מה שכותבת דנה ורון על האירועים האלה. הדברים מתאימים במיוחד לתקופה הזו, ימי ספירת העומר, שנחשבת לזמן של עבודה על המידות ותיקון האישיות:

"כולם נזכרים לצקצק ולהתחלחל ולהזדעזע מהישראלים, כולם אומרים פתאום 'חרפה'. ובכן, נכון, זו חרפה. הטבע האנושי הוא חרפה גדולה. הוא חייתי, הישרדותי, אגואיסטי להחריד. אז הפעם זו הייתה חבורת אימהות ונערים ומציל. זה טבע האדם, והתורה מכירה אותו טוב מאיתנו, וקובעת: 'כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים', 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה', 'ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה' ועוד ועוד. זה אמור ללוות את האדם על כל צעד ושעל, בלכתך בדרך, בשכבך, בקומך, עם כל ביס בתפוח. למה? כדי שלא תבטח בעצמך. מחר אתה המציל. מחר את האימא המתנפלת. מחר אתה הולך מכות במטוס. מחר מישהו ירגיז אותך וכל הגועל-נפש ייצא ממך. אין באמת ערובה. צריך רק לזכור שאנחנו בני אנוש, לנסות לדון את האדם לכף זכות, ובעיקר להבין שהאדם חייב לעבוד על עצמו כל הזמן ולעדן את מידותיו. אחרת – תישאר מה שנולדת".

לדבר על הדיבור

לאיפוק אין יחסי ציבור טובים. זה לא נחשב מגניב להתלבט ולחשוב לפני שעונים. פרשת השבוע ("תזריע-מצורע") מציעה מבט אלטרנטיבי על תרבות הדיבור שלנו: פרשני הפרשה עוסקים רבות בלשון הרע ובמילים שיוצאות לנו מהפה, וטוענים שאנחנו מעריכים יותר מידי את החשיפה האישית, את הכנות, ומהללים את מי ש"אומר את כל האמת בפרצוף". ומה עם מי שמחליט שלא לפגוע, או לא לגלות לכולם את הכול? בריאליטי, בתקשורת, בפיד, בפוליטיקה, נדמה שיש ערך חדש: להיות אותנטי, ויהי מה. אבל מי קבע שכל מה שמתרוצץ לנו בבטן או בראש ראוי לשידור ולפרסום? שצריך לשתף בכל מחשבה לא-אפויה ובכל חוויה אישית? האם המטרה בחיים היא רק לזרום, או גם לצמוח? האם השאיפה היא רק לאימפולסיביות, או גם לבנייה והתפתחות?

חכמינו לא מפסיקים לכתוב על חשיבותו של הדיבור המתון והשקול. חז"ל מספרים לנו שהעולם מתקיים בזכות מי שמצליח לבלום את פיו בשעת כעס ומריבה. הרב שלמה וולבה כותב שאנחנו מתאמצים הרבה כדי ללמד ילד לדבר, אבל לא מלמדים אותו גם מתי ראוי לשתוק. הפרשה היא תזכורת שנתית לכך שנימוס, דרך ארץ, מחשבה שנייה ואפילו שלישית לפני שמדברים או כותבים משהו – כל אלה אולי מביאים פחות לייקים, אבל הם התשתית לבנות את החברה שלנו ואת עצמנו.

"לכפות" אנושיות על הגיהינום

יום השואה השלישי בחיי בלי סבתא עדה ז"ל. סבתא עדה רוזנשטראוך, ממשפחת הלוי איש-הורוביץ, ילידת פיוטריקוב, ניצולת ברגן בלזן, נפטרה בגיל 94. חשבתי עליה ועל מסלול חייה כשקראתי השנה לראשונה את הפסקה הנוקבת הבאה, שכתב חוקר השואה הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ', שפרסם עדויות רבות על הדבקות של הקורבנות בתורה ובמעשים טובים. לטענתו, השואה מציגה את הבחירה החופשית האדירה שיש לאדם בין טוב לרע: "בשום מקום אחר בעולם, ובשום זמן אחר בהיסטוריה, לא היה אפשר להתנסות באבסורדיות של הקיום כמו במחנות ההשמדה הגרמניים. אבל באותה מידה נכון לומר כי בשום מקום אחר בעולם, ובשום זמן אחר בהיסטוריה, לא היה אפשר לחוות כך את הרוממות של הקיום. השניים קשורים זה בזה. באושוויץ ובטרבלינקה, במחנאות ובגטאות, ירד האדם לעומק שפלותו, אבל שם גם התעלה האדם לשיא רוממותו. סיפור ירידתו של האדם ידוע. אך ייתכן שבגלל צערנו עליו – לא ייחדנו תשומת לב מספיקה גם לגדולתו".

זוהי אמירה חשובה על זיכרון השואה: לצד העיסוק בזוועה וברוע, צריך לעסוק גם באנושיות שהתגלתה לנגדו, באצילות, בדבקות בטוב. או בלשונו – עלינו להדגיש יותר את אלה שהצליחו "לכפות" אנושיות על הגיהינום.

למה אתה אויבו של הרוע?

מהן 6 העובדות שעושות את השואה לאירוע יוצא דופן? כך נהג לשאול פרופ' יוסף בן-שלמה, וכך ענה:

1. "יודנריין" – לראשונה בתולדות העמים ממשלה שואפת להשמדה מוחלטת של עם אחר, שרובו כלל לא חי בשטחה. במסמכים הנאצים ספרו גם את 200 יהודי אלבניה.

2. אין מתנגדים – בוועידת ואנזה הוחלט פה אחד על יישום "הפתרון הסופי", בלי הערת התנגדות אחת. פורום נרחב, מכובד ופומבי מקבל את ההחלטה, ואף אחד לא קם.

3. הגרמנים פועלים נגד האינטרס שלהם – גרמניה הולכת ומפסידה במלחמת העולם השנייה, אבל פועלת באופן לא רציונלי: במקום להשקיע רק בלחימה עצמה הגרמנים ממשיכים "לבזבז" אנרגיה על מפעל ההשמדה של היהודים.

4. הם לא היו משוגעים – הרוצחים היו אנשי משפחה, בעלי מקצועות, משכילים ושפויים. מיליוני אנשים רגילים מן השורה לא ראו בעיה לקחת חלק בפרויקט ההשמדה הענק הזה.

5. המחנות לא הופצצו – מוסדות ההרג המשיכו לפעול בלי שמישהו יפסיק זאת. מפעלי תחמושת כן הופצצו.

6. אין בחירה – בניגוד לגזירות ולרדיפות אחרות, כאן לא הייתה ליהודים אפשרות של הגירה, שיתוף פעולה עם האויב, גירוש או המרת דת. המוות היה האופציה היחידה שציפתה להם.

תלמידו של בן-שלמה, פרופ' שלום רוזנברג, מגיע למסקנה הבאה, ומבקש שנשים לב: הרוע המוחלט של זמננו, גרמניה הנאצית, סימן לעצמו את היהדות ואת היהודים כאויבו המוחלט. לא זכינו לראות את אלוקים יורד על הר סיני ומכריז: "אתם אהובי", אבל זכינו בדורנו לראות את השטן מכריז עלינו: "אתם אויבי". לכן צריך כל יהודי לשאול את עצמו תמיד: במה אני אויבו של הרוע?