איה קרמרמן מביאה נחת לסבתא ששרדה את אושוויץ

בשעה טובה האח הקטן של בעלי התחתן. לכבוד המאורע כל המשפחה, כולל סבתא רושקה בת ה-93, התאספה לשבת שבע ברכות משפחתית במלון.

הילדים היו באורות, שיחקו טאקי בכל פינה וטעמו כל קינוח דוחה וזרחני שהיה בבופה. בצאת השבת התאספנו להבדלה, והגדול שלי, נין לנגר ראשון, עשה הבדלה ווקאלית באמצע הלובי (שזו הגדרה שדנה לכף זכות אוסף של שמונה כיסאות מרופדים, שני שולחנות ורחבה גדולה לילדים שרוכבים על בימבות וכמעט מתגלגלים במדרגות).

כדי שתוכלו להבין את הסיטואציה, תצטרכו קצת רקע משפחתי. אבא של בעלי הוא סבא אבי, שהוא הבכור של סבתא-רבתה רושקה וסבא פסח ז"ל. לו ולסבתא דליה יש שלושה בנים. שלושתם חזרו בתשובה. לבכור יש שמונה ילדים, טפו. בעלי הוא האמצעי, ולאח הקטן חגגנו את שבע הברכות. כשישבנו בלובי, סבתא רושקה הייתה עטופה בהמון נכדים ונינים חובשי כיפות. שוב טפו. הסתכלתי עליה ראיתי את ההתרגשות שוטפת את הפנים שלה. כשקמנו להתארגן ליציאה לבתים, היא חיבקה את הגדול שלי חזק, בדמעות, ולא הצליחה לבטא את מה שהיא מרגישה. שאלתי אותה אם היא זוכרת את אבא שלה עושה הבדלה, והיא רק הנהנה. היה ברור שלרגע אחד היא הרגישה שהיא חוזרת הביתה. לבית שנעלם.

הילדים מכירים את הסיפור של סבתא-רבתה רושקה. איך היא ומשפחתה נלקחו לאושוויץ. איך ראתה את מנגלה ימ"ש שולח את הוריה למשרפות, לוקח את אחיותיה התאומות לעינויים. איך שהיא שרדה פעמיים את תאי הגזים בדרך נס. איך היא צעדה בצעדת המוות, ואיך סבא פסח ע"ה, שהיה חייל בצבא הרוסי, פתח את שערי המחנה והתאהב בה מיד. אבל את החיים בבית של ההורים, של לפני השואה, הם לא מכירים. היה לי חשוב שהם יבינו שסגרנו מעגל. שבזכות ה' יתברך, בזכות החזרה בתשובה, זכינו להחזיר לחיים התנהלות של בית שלא בחר לעזוב את היהדות, אלא נקרע ממנה בדרך הכי איומה שיש. אז כשבאנו הילדים ואני לבקר את סבתא בחול המועד, ישבנו אצלה והילדים שאלו על הבית של ההורים שלה, בית שנכחד כשעלו הנאצים לשלטון. אני משתפת אתכם בטעימה מעולם שנעלם.

כולם שמרו שבת

סבתא גדלה בעיר ש‑80 אחוזים מתושביה היו יהודים. הגויים ידעו היטב מהיד של מי הם מתפרנסים. "הכי עשירים היו היהודים. הפולנים ידעו את זה טוב מאוד". בבית דיברו יידיש, ובחוץ פולנית וגרמנית. היא למדה בבית ספר פולני לצד ילדים פולנים, ומספרת שלא היה הבדל בין הילדים. את שעות היהדות היא השלימה בבית יעקב. על אף שמרבית האנשים היו יהודים, היא אומרת שהיהודים התחשבו בפולנים ולא נופפו ביהדות שלהם. "לאבא הייתה כיפה תחת קסקט, האחים שלי היו רק עם קסקט". הפאות של הגברים היו קצרות ומקופלות מאחורי האוזן, הציציות היו מוחבאות בתוך המכנסיים. היא מסתכלת על הבנים שלי, הנינים שלה, מלטפת את הפאות הארוכות: "אצלנו לא היו רואים את זה. זה לא היה נעים שהנוצרים יראו. לא היה מקובל. אפילו הרב היה עם ציציות בפנים".

"סבתא, מה היה בערב שבת? את זוכרת את האוכל? את הקידוש?", הם שואלים. "זה לא היה נחשב דתי לשמור שבת", היא עונה, "כולם שמרו שבת. אפילו במסרק לא השתמשנו. אמא שלי הייתה מדליקה חמישה נרות בפמוטות גדולים, יפים. אני זוכרת אותה עומדת ומברכת. היא ידעה להתפלל כמו גבר, כי היא הייתה בת יחידה עם שבעה אחים. אמא שלי הייתה עושה בעצמה חלות. אייי, איזה טעם. אני זוכרת אותה עושה הפרשת חלה וזורקת אותה לתנור. ואיך אבא שלי היה עושה קידוש ושר שירי שבת עם כל האחים". הילדים מנסים לא לצחוק, שירי שבת אצלנו זה נושא רגיש מפאת כמה בעלי קול עורב. "אייי, איזה אוכל אמא הייתה מכינה, הכול - חלות, עוגות, מרק, אטריות, בשר, רגל קרושה. את הצ'ולנט היינו לוקחים למאפייה עם פתק עם השם שלנו". "וגפילטע?". הילדים יודעים שאת הגפילטע למדתי ממנה. "אני לא מכינה כמו אמא. אצלי הילדים אוהבים יותר מתוק. איי איזה בית שמח".

הסדר נמשך עד הבוקר

"בחגים הייתה הרגשה מיוחדת. האחים היו בונים עם אבא סוכה והיו ישנים בתוכה על השולחן. בפסח אנחנו היינו עוזרות לאמא לנקות את הבית. כשאני עוצמת עיניים אני יודעת איפה הייתה הגבעה שבה היו עושים את הגעלת הכלים לפני הפסח. זה לא כמו היום שהכול חד פעמי. למאפייה אסור היה בכלל להתקרב. איך הם היו מנקים אותה לכבוד אפיית המצות. וכמה מצות היו לנו. הייתה שמחה גדולה. אמא הייתה מרוקנת ארון שלם, היינו מנקות אותו ומניחות סדין גדול. את כל המצות היינו שמים שם. כל הארון היה מלא מצות. מלמעלה עד למטה. בכלל, את כל הבית הוציאו החוצה והיו מנקים הכול. ואסור היה להיכנס לשום מקום. בימים האחרונים לפני החג אכלנו בחוץ". הילדים מסתכלים עליי בחיוך וצועקים: "זה בדיוק כמו בבית שלנו!".

"בלילה של ליל הסדר לא היינו אוכלים קניידלך, אסור. שרויה. ביום אחרי, כבר אכלנו שרויה". "אמא, מהיום גם אנחנו לא אוכלים שרויה בליל הסדר", הוחלט. באחד מחגי הפסח, בבוקר ליל הסדר אמא שלה ילדה בת, בבית. הם גררו את שולחן ליל הסדר למיטה של האמא, ששכבה שם עם התינוקת החדשה, והאבא ישב בצד השני של השולחן. "כל שנה, עד הבוקר היינו יושבים בליל הסדר. גם האחים והאחיות שהתחתנו. גם הנכדים שנולדו... וכולם הלכו באושוויץ".

לקראת הסוף, הילדים איבדו סבלנות. מירה, הבת האמצעית של רושקה, עשתה להם קסמים והבית התמלא רעש של ילדים. כל רגע ילד אחר רץ, חיבק, נישק אותה, וחזר לשחק. "סבתא", שאלנו, "כשהיית באושוויץ, כשעמדת בתור בתאי הגזים, הייתה לך תקווה? עברה לך מחשבה בראש שתהיה לך משפחה? אי פעם חשבת שיהיו לך כל כך הרבה נכדים, נינים, משפחה?". היא הסתכלה על הבית מלא הנינים בנחת. "חשבתי? מה חשבתי? אני כל כך מאושרת. זה טוב. זה לא הרבה..."

לעילוי נשמת ההורים של סבתא, מירהל'ה ושלום, וכל הילדים והנכדים למשפחת פיינמן. ה' ייקום דמם.

***

סלט שעועית לבנה

חומרים:

2 כוסות שעועית לבנה מבושלת / 2 כפות לימון כבוש קצוץ / 2 שיני שום קצוצות / רבע כוס כוסברה קצוצה / חצי פלפל כתום (או כל צבע אחר) חתוך לקוביות / 2 כפות נענע קצוצה / שמן זית / חצי לימון סחוט למיץ / קלמנטינה סחוטה למיץ / מלח

אופן ההכנה:

מערבבים הכול ונותנים לשעועית לספוג את הטעמים.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון בשבע.