כיצד נגרום לילדינו לספר ולשתף?

דלת הבית נפתחת. השעה 14:45, זהו בדיוק הזמן שמוישי חוזר מבית הספר, עם ילקוט על הגב וחיוך על הפנים.

"אמא, אני רעב, מה יש לאכול?".

כבר את ממהרת למזוג לו ארוחת צהרים חמה, להשביע את בטנו של המתוק הקטן שחזר עתה מיום לימודים ארוך.

את מתיישבת לידו ומתחילה לשאול בהתעניינות:

" מוישי, איך היה היום?".

"כיף".

"איך היה עם החברים?".

"כיף".

 התשובה הזו מתסכלת אותך. "מה כיף?", את חושבת לעצמך, "שיספר משהו...".

 את ממשיכה לנסות, אולי תצליחי "לחלוב" משהו בכל זאת.

"מה היה לך כיף, מוישי"?

"הכל היה לי כיף".

אני אנסה לשאול בצורה אחרת, אולי כך הוא יענה ויפרט יותר, את חושבת לעצמך.

"מוישי, איך היה עם המורה? מה הוא אמר לך? כתבתם הרבה היום?".

"כן".

"מה כתבתם?".

"אמא, אני אראה לך אחר כך...".

מוישי כבר סיים לאכול, פינה את הצלחת שלו ורץ לשחק בחדר. את נשארת עדיין ישובה על הכיסא, מתוסכלת נורא. למה הוא לא מספר לי כלום? יכול להיות שלא כיף לו לספר לי? אולי פעם עניתי בצורה לא מתאימה ומאז הוא החליט שהוא לא מספר? את ממשיכה להרהר ולהאשים את עצמך...

אני צריכה לדעת מה קורה עם הבן שלי בזמן שהוא בבית הספר! לא יתכן שאני אמא שלו ולא אדע עליו כלום. אולי קרה משהו שאני צריכה לדעת ממנו ולטפל בזה? אולי הוא צריך עזרה במשהו?

מרוב תסכול וייאוש את מתחילה ללכת הרחק הרחק עם דמיונות ומחשבות לא ממש נעימות. מחשבות מלחיצות אפילו, שגורמות לך לגשת שוב למוישי, ושוב לנסות לשאול בעקיפין איך היה ולוודא שהכל בסדר.

 וגם אם הכל בסדר, את מנסה להרגיע את עצמך, אני אמא שלו ורוצה לדעת איך עבר עליו היום. מה, זו דרישה גדולה מידי?

אך אין מי שיענה לך על כל השאלות האלה, ואת ממש לא יודעת מה לעשות.

אז מה עושים עם ילדים שלא משתפים ולא מספרים? ומה יגרום לילדים שלנו כן לספר לנו ולשתף אותנו בחוויות שלהם ובחיים שלהם?

כל אמא רוצה להיות שותפה, ולהיות חלק בחיים של הילדים שלה. רוצה לדעת שהיה להם טוב במשך היום, עם מי הם שיחקו ובמה, אם הם השתתפו, איך היה במבחן, האם הם נענשו או קיבלו פרס וזכו בהגרלה. גם אם הם רבו עם חבר היית רוצה לדעת. יכול להיות שבנך צריך הכוונה ועצה מה לעשות, או סתם לשמוע מחמאות מאמא על דברים טובים שעשה במשך היום.

לפעמים, תוך כדי משחק, את שומעת איך מוישי מספר לרותי אחותו שהיום בכיתה הוא בכה נורא, כי חיים חטף לו את הכדור ולא רצה לשתף אותו במשחק.

כדי להרגיל ילד לשתף ולספר, צריך לבוא ממקום של אפשור – להסכים לכך שהילד לא בטוח ירצה לשתף ולספר, וזה בסדר. ברגע שאנחנו נותנים מקום ומאפשרים – נפתח לילד מקום להזדמנות לספר. לפעמים, מרוב שאנחנו רוצות לשמוע ולדעת – אנחנו לא שמות לב שאנחנו לוחצות ומלחיצות, וזה סוגר את הילד ולא נותן לו חשק לספר.

 אנחנו הופכות לחוקרות ובלשיות, והילד מרגיש את התדר ולא מוכן לשתף פעולה, בצדק – כי לא נעים לו.

כדאי לגשת בצורה חכמה. תוך כדי שהילד משחק – לשחק איתו, לשהות במחיצתו, ורק אח"כ לשאול: "מוישי, אתה אוהב את המשחק הזה? יש לכם אותו בכיתה? עם איזה חברים אתה משחק בזה? זה ממש כיף", ולחוות אתו. ילדים שאינם רגילים לשתף, בצורה נעימה זו יתחילו בוודאי.

דבר נוסף וחשוב מאד – ספרי גם את לילדייך חוויות ושיתופים ממה שעבר עלייך היום. ילדים אוהבים מאד סיפורים, ואם הם אמיתיים, הם יכולים לשבת ולשמוע בלי הפסקה. זו הזדמנות טובה לספר להם איך התגברת היום מלכעוס או שעשית איזה מעשה חסד וכו'. מסיפור ושיתוף חוויתי זה הופך גם ללמידה ולחיבור נפשי בינך לבינם.

בהצלחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il