אחותי, תשתעלי פעם אחת ולתמיד, ותוציאי מתוכך החוצה את כל הרעלים מהעבר

ככה, בשקט שלנו, מבלי שאף לא אחד יכול להיכנס ולשמוע. אני מוצאת לי דקה לשבת איתך ולפרום לאט לאט את החוטים התפורים, אלו שבכלל היו אמורים להינמס מזמן אל תוך הלב וכל מה שהוא מכיל בתוכו (הרי בטכנולוגיה של שנת 2018 עסקינן, ולרפואה יש בשורות טובות פי כמה מבעבר, לכיסוי הטראומות שהצטברו בו).

מה כבר ביקשתי? להיראות צעירה באיזה עשור? נו, ביג דיל. היום יש מומחים לדברים כאלה - חוט פה, חוט שם… מתיחה פה, מתיחה שם ואף אחד לא יוכל לראות את כל מה שעברתי. אחייך חיוך גדול מלא בשיניים לבנות שאף אחת מהן לא שכולה, אצחק בקול מבלי שאף קמט לא יסגיר את מרומי גילי, אתהלך לי בבגדי זוהר במידה 36 - ואהיה המאושרת באישה.

האומנם?!

אתה יודע מה, כבר לא יודעת מה עושה אישה יותר מאושרת - הקמטים שמראים את הדרך שעברה, או העור החלק שניצב ליום פקודה ועושה כל מה שהיא מבקשת.

אתה חי שוב ושוב ושוב ושוב את הרגעים ההם, את המילים, את המבטים, את המגע, את ההבטחות, את החלומות, את השברים… מי יוכל לאחות אותם אם לא אתה? מי יוכל להבטיחני שבשורה אחרת מחכה לי בסוף השביל, במקום שבו מסתיימים זיכרונות העבר הרחוק ומתחילים זיכרונות העבר הקרוב: בעל, משפחה חדשה, ילדים.
 

איך גורמים לפולידיאקסון הרוחני להרים הכל למעלה?

באתרי מנתחים פלסטיים רבים מופיעה הפרצודרה הזו: מזו תרפיה, שזו בעצם שיטת חדרת חוטים סינטטיים נמסים בשם פולידיאקסון לעור. אפילו המומחים בעלי המוניטין היוקרתי בעולם בתחום הרפואה, כבר מצאו את הפיתרון שאני מתפללת עליו שנים במישור הרוחני: להעלים את השנים מבלי לגרום לאלרגיה, זיהום וסיבוכים שונים בגוף.

איזה משהו פלאי שיימס מתחת לרקמת העור, אחרי שיעשה את התפקיד שלו - להרים, לעצב ולעכב את תהליך הזדקנות התאים, ולבשר להם שיש תקווה ואפשר לחזור למראה הצעיר, הרענן והחיוני של גיל 17.

איך עושים את זה במישור הרוחני, אלליי? איך גורמים לפולידיאקסון להרים הכל למעלה - את עצבות המבטים שראו כבר הכל, את קמטי הלב שכבר התאכזבו כל כך הרבה מהשידוכים המתעים והמתעתעים, את האפידרמיס שכבר לא כל כך 'הפי' אחרי שהוא נרמס כל כך הרבה (דה-רמיס), את הקולגן (או בקיצור, הקול של הנשמה שלך שקיבלת בתורשה, ואין לך אפשרות לשנות) והאלסטין שכבר לא יכולים להזיז את עצמם לבד וליצור מראה של רקמות רכות, חייכניות וסלחניות מול מה שהן עוברות.

איך מרימים את הרצונות הכנים לבנות בית דקדושה, אליך אבא'לה? אל האוזן שלך, שלעולם לא מתעייפת מהניג'וסים שלי, שיש לה כוח אליי גם אחרי סדרת הרצאות ארוכה שכוללת דמעות, צרחות ומה לא?! תעזור לי! תעשה את ההרמה הראשונית, ואני מבטיחה לעשות הרמה משנית, של כל התפילות, כל העבודת מידות וכל המטלות שנשארו לי לעשות לפני שהזיווג שלי מגיע.

דקה לפני שאני מרימה טלפון למנתח לברר עלויות - אני פתאום נזכרת ש…

...לגוף יש יכולת פנומנלית לרפא את עצמו, כשהוא רוצה. אז למה זה לוקח מיליון שנה בערך עד שהפצעים הפתוחים של הלב מתרפאים? למה הגוף שלי, או יותר נכון הלב - מסרב לרפא את עצמו, ולהשתחרר מכבלי העבר?

הרי כשהיינו ילדים קטנים ונפצענו בלי סוף, הגוף שלנו תמיד ידע להחזיר את עצמו למצב השלם. אפילו במקרה של רגל שבורה, עם המנוחה הנכונה וגבס שיקבע את העצמות זו לזו - התהליכים הפנימיים לא שיקרו, הם ידעו את הדרך גם מבלי שאף חוט סינטטי בשם פולידיאקסון או כל חומר מלאכותי אחר - יוזרקו לגוף כתמריץ.

אז איך זה שהגוף הבוגר שלנו לא מצליח לעשות את אותו הדבר? הסיבה פשוטה: מערכת קרישת הדם שלנו נחלשה, איבדנו כמויות אסטרונומיות של דם וכעת אין מה שיאחה את האזור שנקרע. הגוף לעולם לא יתקוף את עצמו סתם כך, כל עוד אנחנו מספקים לו את כל מה שהוא צריך.

מזון מזין, אור יום, פעילות גופנית, שינה, מים, אוויר, פעילות חברתית וסביבה רגועה - כל אלו תורמים לו את הנינוחות שהוא זקוק לה לא רק כדי לשמור על הומאוסטזיס כי אם גם כדי ללחום בפולשים הזעירים שחודרים אליו ומאיימים על קיומו. כן, גם אם זה אי שם באזור הלב.

מה בכל זאת יגרום לגוף 'לתקוף' את עצמו? הדבר אינו שונה ברוחניות, הוא זהה בדיוק לתהליך הפיזי וכך לדוגמה, כשם שאם נספק לגוף מזון קלוקל הוא יחלה ויקרוס, אם נספק לו מזון בריא הוא יצמח ויתחזק. 

תשתעלי פעם אחת ולתמיד, ותוציאי מתוכך החוצה את כל הרעלים מהעבר

כדי לשמור על בריאות גופנו 'הרוחני', הווי אומר תפקוד תקין של הלב והמוח גם יחד, עלינו להרחיק ולסלק מתוכנו את סוגי 'המזון' או לחילופין החומרים הפסולים שבו, הרעלים.

מה מרעיל אותנו? מחשבות לא טובות על עצמנו ועל אחרים, חוסר קבלה והכלה של עצמנו בהווה, חוסר הבנה, שנאה עצמית, התבוננות על מה ש'אין לי' ועל מה ש'אני לא', ועוד כהנה וכהנה דוגמאות כיד הדמיון.

דיכאון, חרדה, בהלה, הסתגרות, פחדים - מאין כל אלו נובעים אם לא מהתפחדות הנפש ומהמזונות הרעילים שהובלנו דרך הקנולה (צינורית קטנה המוחדרת אל מתחת לאפידרמיס, או הפי-דרמיס אם תרצו) שלנו עצמנו אל תוכנו. אנחנו ולא אחר אחזנו בצינורית הזו, אנחנו ולא אחר הנחנו לפסולת להיכנס אל תוכנו, אנחנו ולא אחר חשבנו שמהחומר הזה הגוף שלנו ניזון.

וטעינו בגדול.

הגוף הרוחני לא ניזון מפסולת ולא ממזון מתועש. הוא לא צריך צבעי מאכל (או איפור) כדי להרגיש אמיתי וערב לחך. הוא לא זקוק לגלוטן או דבק כלשהו אחר כדי להדביק את המים לקמח ולמצוא איכשהו את החיבור ביניהם, כי אם אין קמח - אין תורה. הגוף הרוחני לא זקוק לאישור כדי להיות מאושר, כדי להרגיש שייך ורצוי ואהוב, וכדי להבין שיש לו מקום אם הוא כאן. שיש בו צורך של ממש. הגוף הרוחני לא צריך חומרים משמרים כדי להאריך את חיי המדף שלו, הוא צעיר לנצח במחשבתו. באהבתו. בתשוקתו לחיים.

רק בואו וננסה ביחד להרעיל אותו כמה שפחות.

תפסיקו לחשוב שמחשבות שליליות בונות אתכן, מגנות עליכן או עוזרות לכן (ה' יודע במה) להתקדם קדימה, אל המטרה. תפסיקו לחשוב שאתן מנהלות את העולם הזעיר אנפין שלכן, בקושי נקודה קטנה על המפה האינסופית הזו של הקב"ה, שכל פרט בה מדויק ומתוזמן בדיוק לשבריר השנייה הנכונה, ולא שבריר שנייה  לפני כן.

הישועה שלך כאן, שירה. רק עשי טובה ותשתעלי חזק חזק, ותוציאי מתוכך החוצה, פעם אחת ולתמיד, את כל הרעלים האלה שבך: הלקאה עצמית, שיפוטיות, חרטה על העבר, תחושה שאת לא מספיק טובה כמו שאת עכשיו - די!!!!!!!!!!!!!!! צאי מזה!!!!!!!!!!!!!!!!

צאי מהמיצר, כי הפתח ממש כאן והיה כאן תמיד, אלא שאת פשוט סירבת לצאת.