"אף אחד לא זוכר את אלו שנפלו לפני קום המדינה"

חלפו יותר מ-70 שנה מאז מלחמת השחרור, אבל רחמים לוי זוכר את אותם ימים היטב. הוא היה אז ילד בן שמונה, ואותם ימים נחרטו בנפשו עד היום. "אני זוכר הכל", הוא אומר בראיון. "אולי הייתי אז רק ילד קטן, אבל אני זוכר את הפגזים, את הלגיונרים הערבים ואת העיר העתיקה. אני זוכר הכל כאילו זה קרה היום. גם את אותו היום בו אבי נרצח על ידי הלגיונרים הערבים".

רחמים הוא בן ללמשפחה מהעדה הכורדית. סבו, פנחס לוי, עלה לארץ בשנת 1932 מעירק. "הם הגיעו ברגל, אחרי מסע ארוך", הוא מספר. "במקור סבא שלי הגיע מצפון עירק. הוא היה איש מבוסס ובעל אמצעים בעירק, לא חסר לו כלום, אבל השאיפה לגור בארץ הקודש פעמה בו. את כל הרכוש שהיה להם הם איבדו בדרך אחרי ששדדו אותם, ולארץ הם הגיעו בלי כלום. ממש חסרי כל".

המשפחה הגיעה לארץ ללא שום רכוש, אבל את סבו של רחמים, ששאף מאז ומתמיד לעלות לארץ הקודש, זה לא הרתיע. הוא עבד כסתת, עבודה קשה ומפרכת באותם הימים, ומאוחר יותר כסבל, והצליח לפרנס את משפחתו בכבוד. "הייתה לו עגלה בה הוא לקח את המשאות הכבדים, והרבה פעמים הוא היה משתעשע איתי, הנכד, ולוקח אותי עם העגלה לסיבוב ארוך, לאורך רחוב הפלמ''ח. הוא אהב אותי מאד".

בירושלים הגשים הסב חלום ישן ונחשק: לקנות בית בארץ ישראל. הוא רכש מערבי, תושב העיר העתיקה, בית בעיר העתיקה, בסכום עתק באותם הימים: 400 לירות. הבית היה בית של פעם, קומה אחת וחלונות גדולים ורחבים, אבל סבו של רחמים שיפץ אותו והפך אותו לארמון. על הבית הישן הוא בנה עוד 3 קומות. חלק מהחדרים הושכרו לדייר משנה ובקומה הרביעית הקים הסב בית כנסת של בני עדת העמדים, בו התפללו בין השאר הרב שלוש זצ''ל והרב יצחק אלפייה זצ''ל.

את מסמכי הבעלות על הבית שמר סבו של רחמים במקום מסתור בבית. הוא היה יהודי תמים, אבל היה מודע היטב לערכו של הבית שרכש.

כנהוג באותם ימים, הוריו של רחמים נישאו בגיל צעיר. אמו זכיה הייתה בת 14 כשנישאה לבעלה, בנימין הי''ד, שהיה בן 16. השניים התגוררו בדירה ברחוב היהודים בעיר העתיקה, לא רחוק מהבית שבנה הסב. בנימין הי''ד למד בתלמוד-תורה לספרדים, ואת לחמו מצא כסבל בתחנת "אגד" בירושלים.

משפחתו של רחמים לוי

"היו הרבה גילויי אנטישמיות"

הימים היו ימי הכיבוש הבריטי בארץ ישראל, והחיים בעיר העתיקה היו מלווים בפחד תמידי. "השוטרים הבריטים היו מעוררים פחד בכל מי שראה אותם", נזכר רחמים. "הם היו מפטרלים ברחובות, ומי שראה אותם היה בורח רק מהפחד. לא משנה אם הוא היה אשם או לא אשם, הם היו מסתובבים עם נבוט גדול ומחלקים מהלומות לכל מי שלא מצא חן בעיניהם".

איך היו היחסים עם הערבים, תושבי העיר העתיקה?

"זה תלוי. היו שכנים שהיה לנו איתם קשר טוב. עד היום אני מדבר ערבית שוטפת שלמדתי כילד. אני אוהב שירה ערבית. ועם זאת, אין אמונה בגויים. היו הרבה גילויי אנטישמיות, עוד לפני מלחמת השחרור. הבחורים שלנו היו מגיעים למערב ירושלים לחפש עבודה, וכשהיו חוזרים לפנות ערב, ערבים היו מחכים להם בחומות ירושלים, ליד שער ציון, עם סכינים שלופות ודוקרים. הבריטים היו צבועים והתעלמו מהתלונות של היהודים. הם היו אומרים שמדובר במריבה שבה שני הצדדים אשמים, ולא ממהרים להתערב".

אביו של רחמים היה גבוה וחסון, הוא היה מראשוני לוחמי אצ''ל, ולא פחד מאיש. "אם הבריטים היו תופסים אותו הם היו תולים אותו, אבל הוא לא פחד מאף אחד, רק מהקדוש ברוך הוא. כשהתחילה מלחמת השחרור, הוא מיהר להתנדב ולהילחם. לא היה אז נשק. היו סטנים – מקלעים ישנים שהיו נתקעים לפעמים כשירו בהם, ומקלעי בראונינג עתיקים, וגם הדוידקה המפורסמת, מעין מרגמה שירתה פגזים. זה היה הנשק שלנו, ואילו ללגיונרים הערבים היה נשק חדיש והרבה חיילים".

עם צאת הבריטים ב-13 במאי 1948, היו ברובע היהודי כ-1,700 אנשים שעליהם הגנו כ-150 לוחמים בלבד. רחמים היה אז ילד בן שמונה. אימו, מטופלת בארבעה ילדים קטנים, הייתה אז לפני לידה. המחסור במזון בירושלים היה גדול, ולא מעט אנשים רעבו ללחם. "אבא שלי היה איש חזק. הוא לא פחד ולא התעייף. נלחם ונלחם. שנים אחרי שהוא נפטר, חברים שלו היו מגיעים אלינו הביתה ומספרים איך אנשים ביקשו ממנו שישיג להם לחם לאכול, והוא, למרות הפגזים והצלפים הירדנים, סיכן את נפשו והלך לנסות להשיג להם מזון. אני זוכר כילד שהוא היה מגיע הביתה, ואני הייתי רואה כמה הוא עייף. הוא הסתיר מאמא שלי שנפצע ואחת מידיו הייתה חבושה, כדי שלא תיבהל".

משפחתו של רחמים לוי

"השכנה בכתה: איך נגיד לזכיה שבעלה איננו?!"

הלוחמים היהודים בעיר העתיקה היו מעטים ונואשים, וצבא ערבי גדול ומצויד היטב צר עליהם. בזמן שאביו של רחמים נלחם, פגע בו פגז והוא נפצע באורח אנוש. גם ממרחק השנים, קולו של רחמים רועד כשהוא מספר על אותו היום, בו התייתם מאביו. "הביאו אותו לסבא שלי, והוא ראה את הדם ומיד הבין שאין מה לעשות. אמא שלי הייתה אז בהריון והשכנות שראו התחילו לספוק את כפיהן ולבכות: 'איך נגיד לזכיה?! איך נספר לה שבעלה נרצח?!' סבא שלי שמר על קור רוח, וביקש מאחת השכנות – סלאחה קראו לה, שתלך לומר לאמא שלי שתשמור על הילדים, והוא יבוא לספר לה".

בנימין לוי היה בסך הכל בן 28 בנופלו. למחרת היום הוא נקבר בקבר אחים עם עוד עשרות חללים. הלחימה הקשה ומטחי הפגזים לא אפשרו למשפחות להביא את יקיריהם לקבורה רגילה. רק כעבור שנים, אחרי מלחמת ששת הימים, נקברו עשרות חללי העיר העתיקה בקבר אחים בהר הזיתים, במסע לוויה שהשתתפו בו אלפים, בנוכחות רבנים ואישי ציבור.

ברובע נשארו רק החולים והחלשים, עם קומץ לוחמים שנלחמו בידיים חשופות כשמעט התחמושת שהייתה להם הלכה ואזלה. "אנחנו נשארנו עד הרגע האחרון", מעיד רחמים. "עד הסכם הכניעה ממש".

ב-28 במאי נותרו מבין מאה וחמישים הלוחמים שהיו בתחילת הקרבות ו-84 אנשי התגבורת רק 43 גברים שאינם פצועים. מטה ההגנה אישר לרבני הרובע, הרב בן ציון מרדכי חזן והרב ישראל זאב מינצברג לצאת עם דגל לבן אל מפקד הלגיון עבדאללה אל תל כדי לסכם עמו על הפוגה לשם פינוי ההרוגים והפצועים. אל תל השיב שהוא דורש כניעה. בשל המצב הקשה החליטה מפקדת הרובע להיכנע. עבדאללה א-תל כתב על כך: "נתברר כי היהודים הקנאים מגלים התנגדות רבה ומיטיבים להתגונן. אני מעיד כי יהודי העיר העתיקה נשאו את סבלות המלחמה בצורה שלא תתואר". תנאי הכניעה עליהם חתמו עבדאללה א-תל ומשה רוסנק היו: מסירת הנשק שבידי הלוחמים, כל הגברים הכשירים יילקחו בשבי, הפצועים יילקחו בשבי או ישוחררו בהתאם לפציעתם והשאר יישלחו לעיר החדשה באמצעות הצלב האדום.

"לפני שיצאנו, סבא שלי לא הלך לחפש את מסמכי הבעלות על הבית. כמו אברהם אבינו, הוא דאג רק לנו בני משפחתו. הוא לא דאג לרכוש. עזבנו את הכל שם. לא נשאר לנו כלום. לא רכוש, לא תמונות ולא מזכרות מהבית. אחד הדודים שלי, צדוק מזרחי, נלקח גם הוא לשבי הירדני".

רחמים לוי

אתה זוכר את יום הכניעה?

"אני זוכר הכל בחדות, כאילו הכל קרה עכשיו. יצאנו יחפים, מסביבנו המוני ערבים שצועקים "אטבח אל יהוד". אפילו תמונות לא לקחנו איתנו. אין לי אף תמונה מאבא שלי, חוץ מתמונה מטושטשת שצולמה על ידי תייר לפני המלחמה ושדודי הצליח להשיג אחרי הרבה מאמצים. הכל עזבנו שם. אני זוכר את סבא שלי בוכה, זוכר איך הירדנים היכו בפראות את הגבאי בן ה-80 כשיצאנו, למרות שהמפקד שלהם – עבדאללה, ציווה עליהם לא לפגוע באיש. הייתי ילד קטן ואני עדיין זוכר".

אחרי הכניעה, המשפחה עברה להתגורר בקטמון. רק אחרי מלחמת ששת הימים, חזר רחמים אל הרובע היהודי. הבית המפואר של סבו עדיין היה שם, אבל לא הייתה לו דרך להיכנס. מסמכי הבעלות נותרו כולם ברובע הכבוש לאחר שתושביו נכנעו. "יש לנו הוכחות שגרנו שם, הרי היה שם בית כנסת מפואר עם הרבה מתפללים, היו שכנים שיכלו להעיד שהבית בבעלותנו, אבל לא היה עם מי לדבר", הוא אומר במרירות. "זה עצוב, אבל יש לי הרגשה שקצת שכחו אותנו ואת הלוחמים שנפלו לפני שעוד הייתה בכלל מדינה. הם היו גיבורים שמסרו את נפשם למען ארץ ישראל, למען ירושלים, אבל כבר לא מדברים עליהם. אנשים כבר לא זוכרים. לצערנו היו הרבה מלחמות, ומדברים הרבה על מלחמת ששת הימים ועל מלחמת יום כיפור, אבל לא על לוחמי העיר העתיקה ועל אלו שנפלו במבצע קדש. גם הפליטים שהתגוררו בעיר העתיקה ואיבדו את ביתם לא קיבלו פיצויים. היום נמצאת בבית שבנה סבא ישיבת הכותל".

בגילך, אתה עדיין חולם לגור בעיר העתיקה?

"בוודאי. אני חולם על היום שבו אחזור לעיר העתיקה ואקים מחדש במקום אחר את בית הכנסת שסבא ייסד. זו עדיין השאיפה הכי גדולה שלי, לחזור ולבנות שוב את בית הכנסת שמשקיף אל הכותל, לזכר אבא שלי, ה' יקום דמו, ולהתגורר שוב ברובע היהודי. אולי יום אחד זה יקרה".