"רציתי לצייר את הדוד שנפל בקרב, אבל לא הצלחתי"

"אין דבר כואב יותר מלאבד קרוב משפחה במלחמה", אומרת הציירת הילה בן יצחק, ודומה כי היא מבטאת בכך את המחשבות של כולם. "לדעתי בכל המגזרים יום הזיכרון הוא יום של אובדן ועצב. כל אחד בוחר לבטא את זה בדרך שלו", היא מציינת.

אבל הילה חשה גם קשר ישיר לנושא. "לבעלי יש דוד נערץ שנפל במלחמת שלום הגליל", היא אומרת בעצב, "קראו לו שבתאי (שוטה) מירילאשוילי. במשפחתנו, בעדה הגרוזינית, וכן בקרב מכריו וחבריו הרבים, הוא זכה להערצה ולהרבה אהבה בזכות שהשתמש בכוחו ובגבורתו למען החלשים. כבר בגרוזיה הוא הגן על היהודים מפני הגויים שהתנכלו להם מאוד. לאחר שעלה לארץ, במלחמת שלום הגליל, הוא יצא למלחמה בהתנדבות".

ההתנדבות הזו, כך מתברר, עלתה לו בחייו. "בשלב מסוים של המלחמה היה חייל שהיה צריך לחזור הביתה, אבל החבר שהיה צריך להחליף אותו, לא הגיע. שוטה לא התלבט אפילו לרגע והוא הציע שיחליף אותו בתפקידו. אבל באותו רגע שנכנס לחזית התחילה ההפגזה. היו פצועים, ובמקום לברוח ולפנות את עצמו מהאש, הוא רק נכנס עמוק יותר, כדי לעזור לפצועים, תוך כדי כך שהוא שותת דם. מחקירה שנערכה לאחר מכן, עלה כי הוא נהרג כתוצאה מאיבוד דם".

הילה מציינת שפטירתו הותירה בהלם עמוק את כל מי שהכיר אותו. "כמו שציינתי, מדובר באדם גדול וחזק מאוד. אני זוכרת שהייתה פעם בה הוא נפצע בידו, האצבע כמעט יצאה ממקומה, אנשים אחרים היו מתעלפים, אבל הוא אפילו לא הרגיש את החתך... כל העדה הגרוזינית הייתה בהלם מכך שהוא נפל, כולם הכירו אותו ואהבו אותו. הוא נהרג בגיל 35 והשאיר אחריו אישה ושני ילדים קטנים, הורים, אח ושלוש אחיות. האסון היה גדול מאוד.

"בכל שנה מחדש", אומרת הילה, "המשפחות שלנו מזכירות את יום נפילתו של שוטה. בכל פעם כשמספרים את הסיפור שלו עוברת לרגע המחשבה על כך שייתכן והוא היה יכול להינצל, אילו רק לא היה מגיע בהתנדבות למלחמה, אילו רק היה בורח ולא נשאר כדי לטפל בפצועים... אבל אנחנו יודעים שזה לא ככה. כאנשים מאמינים אנו מודעים לכך שהכל מכוון מלמעלה. הדבר היחיד שמעודד אותנו זו הידיעה שהוא היה אדם שנותן משלו לאחרים, בעל לב זהב. גם הנפילה שלו הייתה בעקבות הנתינה העצומה שכל כך אפיינה אותו. כך נזכור אותו תמיד – אדם שדואג לכולם, נותן ואוהב לעזור".

"ציירתי ובכיתי"

"אני לא זכיתי להכיר את שוטה באופן אישי, כיוון שנכנסתי למשפחה רק אחרי נפילתו", מציינת הילה, "אבל כבר בפגישות הראשונות שלי עם בעלי יוסף הוא סיפר לי על שוטה וביקש שאצייר אותו. היה לי קשה לצייר. בציורים שלי אני רוצה להעביר שמחה, רוגע וחוזק, ולא ידעתי איך אני אצליח לצייר את שוטה, כשכל כך עצוב לשמוע את הסיפורים עליו. ניסיתי לצייר, אבל כל הזמן בכיתי, פשוט לא הצלחתי".

עברו להם ימים, ובינתיים העלו הילה ובעלה רעיונות שונים איך בכל זאת יהיה אפשר לצייר את הדוד האהוב. "שוחחתי עם קרובי משפחה ושמעתי סיפורים נוספים שבתאי מירלשווילי ז"ל, על אישיותו וראיתי תמונות. אחייניתו למשל סיפרה לי שהייתה לו חזות איתנה אצילית וקשוחה ולמרות זאת הוא היה רגיש ועדין מאוד ובעיקר עם ילדים. היא אמרה לי שוב ושוב שכאחיינית שלו היא לא מסוגלת לשכוח את הרוגע, הרגישות והעדינות שלו. לדברים האלו התחברתי וממש ראיתי אותו חי מול עיניי.

"ראיתי גם סרטים על חיילים נוספים, גיבורי ישראל, כמו מאיר הר ציון, ארז גרשטיין, רועי קליין, איתן בלחסן ויקרים נוספים. שמעתי גם את ההסבר של הרב זמיר כהן על המגן דוד ומשמעותו ביהדות והחלטתי לשתול את סימון מגן הדוד בציור שלי. הרב זמיר מסביר שיש במגן דוד כל מיני סגולות, ביניהן סגולה של שמירה. זה היה נראה לי נדרש.

"במשך כל הזמן בו ציירתי את הציור, שיננתי לעצמי שאני מנסה להעביר מסר אופטימי, מסר של חוזק, אמונה וביטחון. להעביר גם את התקווה שנפילתם של חיילינו לא הייתה לשווא, ושההשפעה הטובה וההגנה שלהם על ארץ ישראל, עלינו ועל עם ישראל, ממשיכה גם עכשיו מלמעלה. אמרתי לבעלי שאני מעוניינת לשדר את האמונה שעוד מעט נראה את כל האהובים והמגינים שלנו, כמו שהובטח: 'מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך... ושבו בנים לגבולם', זה מה שנתן לי את הכוח לצייר".

בהמשך תהליך הציור, אומרת הילה שהיא ישבה יחד עם בעלה שממש הדריך אותה 'אחד על אחד'. "אמנם ראיתי תמונות של הדוד, אבל הן קטנות ולא מספקות, אז בעלי ישב והסביר לי: 'פה תציירי עין, ופה גבה'. הוא ישב אתי כל הזמן, והתהליך הזה לקח לנו בערך חודש שלם".

והילה חותמת בדמעות: "אני מאחלת לכולנו שנזכה בעזרת ה' בקרוב ממש לשלום אמתי ולראייה גשמית של כל האהובים שלנו, בגאולה השלמה במהירה. והלוואי שהציור יעזור ויביא כוחות וחוזק לכל מי שצריך".