"עכשיו את עדיין מתבוססת בספירה, בהמתנה. אך האם את מאמינה ב'ממחרת השבת'?"

"החכם - עיניו בראשו. הוא יראה מבעד ללכלוך שהצטבר על שמשת חייך, שהלכלוך הוא לא את. שהרי את, צחורה תמיד תהיי. ולכלוך אולי יידבק, אך לא יחדור. על כך נכתב בשיר השירים: 'אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש'".

בתוך החושך הגדול של השידוכים, יש ואת נתקלת בקרן אור אחת שמאירה פתאום באור יקרות את המציאות שלך. זה לא קורה לעתים קרובות ולא עם כל אחד, אבל כשזה קורה - את כבר יודעת לזהות שזה לא קרה סתם, ושהיה כאן שיעור כלשהו שהיה עלייך ללמוד.

תובנה אחת זעירה שהיה עלייך לקחת ולחבק בשתי ידיים, ולהמשיך עמה הלאה בדרכך.

לא כל אדם שנקרה על דרכנו, עתיד להישאר בה. לעתים, אולי קרובות מדי, אנחנו נאלצות לוותר על מה שחשבנו שיש בו סיכוי לעתיד משותף, ולהמשיך לחפש. "ובדרך יש פנצ'ר בגלגל ובהחלפה הרזרבי נופל לשלולית בוץ, ועד שאת מגיעה אליו - יש עלייך מספר סוגי לכלוך וכתמים. אבל… הגעת".

נכון, הגעתי. אני כאן. מוכנה ומזומנה להמשיך לצעוד עם הקב"ה, להמשיך לנסות ולגלות את גוון העור האמיתי, זה שמתחת לעור ששזפתו השמש, זה הפנימי שמתחת למעטה השחור. "השמש פה היא עובדה וההשתזפות היא תוצאה מובנת. אך מהו הגוון האמיתי, הפנימי? את זה עלינו לגלות", כתב לי איש חכם שעבר בדרכי.

"האם הכניעה הזו באמת נכונה וזה מה שנדרש מאיתנו כיהודים?"

אז הלכתי ממנו, כדי לגלות אותי.

לגלות אוצרות רבים שחבויים בנשמתי הכוספת, לגלות נדבכים של אור ועוצמה שלא ידעתי שקיימים בי, לגלות את ההסתר שכבר התרגל לחיים בפנים, וכבר לא ממש מאמין בכוח ההתגלות. טוב לו ככה, בחושך. הוא לא צריך להתאמץ, הוא לא צריך לעבוד קשה, הוא לא צריך להתחיל לגרד עם שפכטל את כל השכבות שהולבשו עליו עם השנים. הוא פשוט נכנע למה שיש.

כן, אבל האם הכניעה הזו באמת נכונה? האם זה מה שנדרש מאיתנו כיהודים? או שמא עלינו להמשיך וללטש את היהלום ושמו שמחה ואמונה, כדי שביום מן הימים יתגלה ערכו האמיתי? "אנחנו רוצים לבוא לפגישה עם שמלה נקייה מחטאים, כמו שמלת השבת של חנה'לה, אבל מה לעשות שזה בלתי אפשרי לחיות בעולם הזה מבלי לחטוא לחלוטין? כן, אנחנו עושים טעויות, והרבה. גם בני ישראל התבוססו בתוך 50 רמות של טומאה, וזו דבקה בהם - אך לא חדרה. לקח 49 יום של ניקוי, והכל ירד".

גם אנחנו, הרווקים המיואשים שדעתם כבר נטרפה עליהם, נותנים לך בימים אלו את קורבן העומר. ביום החמישים של הספירה נחגוג את חג השבועות, אבל אצלנו, להבדיל מכל האחרים, השבועות כבר הפכו לשנים… ולכן הקורבן הוא עמוק ומשמעותי יותר משל כל אחד אחר.
 

"וספרתם לכם ממחרת השבת": איך זה נוגע אלינו הרווקות?

כשאנחנו מתבוססים בטומאה, זה לא יום או יומיים. זה לא 49 ימים… אלא שנים על גבי שנים של חטאים שיכלו להימנע, לו רק היה לנו את הזיווג שלנו. רוצים דוגמה? למה לנו לרצות מישהו כל כך, למשל, אם הוא לא שלנו? למה לנו להיכנס להתכתבות האחרונה איתו בווטסאפ, רק כדי לבדוק האם הוא 'מחובר' וגם מרגיש שהיה כאן משהו קצת אחר, שיכול היה להיות כאן שידוך שהוא הרבה מעבר לשכל או היגיון אנושיים?!

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".

כשאנחנו סופרים אבאל'ה, לא משנה באיזו כוונה אנחנו עושים את זה, זה אף פעם לא באמת מגיע לשער החמישים. אנחנו לא באמת יכולים לקחת את עמר התנופה, ולוודא שאנחנו שומרים באדיקות וברצינות של שבע שבתות תמימות, שבהן נהיה תמימים לך. שבהן לא נשאל בכלל למה דווקא אנחנו נבחרנו לניסיון כה קשה, שלא נתהה בינינו לבין עושנו - מה פשר ההמתנה ארוכת הטווח וטורטת הריסים. מדוע אנחנו נדרשות להתחיל לספור דווקא אחרי השבת?

כי הספירה היא לעולם לעולם מתקשרת לכוח ההתמדה, ומחרת השבת זה יוצא יום ראשון. האם את מאמינה שירה, שכשהקב"ה מושיע באמת - אז אין זכר למה שהיה לפני? האם את מאמינה בכוחו של היום הראשון לברוא בך בראשית חדש, שלא היה כמותו מעולם? האם את מאמינה שביום שלמחרת השבת יש כוח להביא אל חייך בשורה אחרת לחלוטין מכל מה שהיה כאן לפניה?

כי לא סתם את מצוות היום לספור דווקא 'ממחרת השבת': אם את רוצה ישועה אמיתית, כזו שידברו עליה גם שנים אחרי שהיא תתרחש בפועל, כזו שתרעיש שמיים וארץ - את צריכה להאמין שיש ישועה שהיא בבחינת יום ראשון. ישועה שהיא בבחינת 'ממחרת השבת'. מה זה מחרת השבת? עכשיו, את שובתת מהישועה. היא עוד לא מתגלה בחייך. עכשיו את לבד, נתונה לחסדי הימים שלך.

עכשיו, שום דבר עוד לא ברור. את עדיין מתבוססת בספירה, בהמתנה, בחוסר הוודאות.

אבל האם את מאמינה שיש זמן כזה 'ממחרת השבת'?
 

ההיריון הרוחני שלך עומד להסתיים בתום הספירה, רק האמיני בזה

האם את מאמינה שירה, בכוחן של מילים שמצטרפות לספרות? נכון שכל מה שאת מונה עכשיו הוא את השנים שלך בצד האחר של המתרס, זה שמוסיף עוד קמט לקמטים שכבר נחרשו על פנייך. נכון שעכשיו קשה לך להאמין שיש בכלל זמן אחר, שיש לו בשורה אחרת לחלוטין עבורך, אבל עצרי.

כאן-כאן, בתוך הטומאה, בתוך ה-49 של השידוכים שלך, האם את מאמינה שהאייל (חיה, הכוח הבהמי) תוכל (כי במקורות מופיעה האיילה בכתיב חסר ועם קמץ מתחת ללמד, ללמדך שאם את רוצה באמת ללמוד - תתקמצי. תתכווצי. תביני שאת לא באמת יודעת מה משמעות ההתרחשות האחרונה בחייך, ולמה זה עשוי להוביל). להפוך לעוז ואומץ שיפלסו לך את הדרך לכל מה שאמיתי, חי, נושם, בועט ומדויק בישועה שלך?

אם את מאמינה באמת, אז לא נותר לי אלא להעתיק לך מילה במילה את דבריו של הבחור האחרון שחלף על 'פניי', כמו אוושת הרוח על המים. הוא לא נשאר, אבל מילותיו כאן נשארו עזות לא פחות מאשר המהות הפנימית של שמו. "יש לך נשמה גדולה וגבוהה, על כן גם מבחנך קשה יותר. לקחו ילדה חמודה בכיתה ו', ונתנו לה מבחנים של תואר שני. אבל זה בסדר, היא מספיק חכמה והיא יכולה לקטר, אבל היא מסוגלת לציון מאה אחרת לא היו מגישים לה כזה מבחן.

"זה לא שהם טועים. אלא זו היא המיוחדת מבין חברותיה, והיא תשמח בגמר המבחן שנגמר, והיא תשמח בתוצאה, והיא הכי תשמח בפרס שתוצאת המבחן תעניק לה.

"אבל כרגע היא בשלהי המבחן. גמורה. בוהה בשאלות האחרונות עם אצבעות איטיות יותר, ועיפרון מתנודד. תוהה אם היא מסוגלת, ולא יודעת שבינתיים כל תשובה שלה נכונה, ולא מעריכה את ההקלה והאושר שאחרי המבחן. וזה טבעי. הראש טרוד בשאלות שנותרו על הדף, בכורח לענות ולהתקדם. האושר יכול להיות ממש מעבר לדך, מעבר לפניה, רק צריך להמשיך ולהתקדם. לעולם לא לחדול, ותמיד לדעת שיש חוכמה אדירה מאחורי כותב המבחן" (ויהי רצון שמילותיו אלו שהפכו כעת לנחלת הכלל, יזכו אותו בזיווגו הראוי לו משורש נשמתו מהרה, אמן).