דבורי וקשטוק: "הבנתי שאני נוטשת את הבית בטירוף אמתי, אבל זה מה שעשיתי"

אם לא קראת את הטור הקודם שלי, אז כדאי קודם שתקראי אותו. בטור הקודם סיפרתי על התנאים בהם חייתי בשבע השנים האחרונות.

אף אחת שקראה את המייל הזה לא יכלה לדמיין שכך.

אני מצטיירת בחוץ כאישה שיש לה הכל. עברה חיים קשים אבל עברה אותם ועכשיו אוכלת קצפת כל היום, מתנדנדת על נדנדה באיזה מגדל השן ועפה על עצמה.

אז זהו, שלא.

ואין מישהי או מישהו שאכן חי כך, גם אם זה נראה שכך.

יש מי ששפר עליה ותנאי החיים שלה ברמה הטכנית קלים יותר, אבל זה לא אומר כלום לגבי הנפש שלה, ועל זה אני עוד בטח אכתוב בהמשך.

אחרי הטור ההוא פתאום אנשים גילו שחיינו בתנאי מעברה: בלי חלונות, בלי אוויר, בלי אור (כמעט), בלי ארונות מטבח ועם הרבה קשיים נוספים ועדיין נשארנו שפויים, שמחים ואופטימיים.

אז הבטחתי לספר על המעבר המיוחד הזה וגם להראות קצת תמונות, והנה הכל כאן.

"החלטנו להפסיק לחפש"

אחרי חודשים בהם חיפשנו דירה שגם תענה לפחות על חלק מהצרכים שלנו, וגם נוכל לעמוד במחירים המופקעים והמטורפים של ירושלים, התייאשנו.

ראינו דירות עם מכונת כביסה בחצר ובלי מקום לשולחן אוכל במטבח, במחיר של 7000 ₪ לחודש, לפני ארנונה מופקעת, וזה כשברור שבעוד שנתיים נצטרך לעבור שוב כי לא יהיה מקום לילד נוסף.

ראינו דירה חדשה ממש באזור חרדי, שמי שבנה אותה לא לקח בחשבון שאנשים שומרי תורה ומצוות מקפידים על שתי מיטות בחדר שינה ולא אחת גדולה. כי לא היה מקום לשתי מיטות כהלכה.

ראינו דירות הזויות יותר ופחות, ובכולם מחירים הזויים ובלתי נתפסים. התחיל מ-7,000 ונסק למעלה.

כשכבר רצינו לסגור על דירה אחת, העיקר לעוף מהכלא שגרנו בו, בעל הדירה הסכים לשנה בלבד כדי שיוכל להעלות את המחיר שנה לאחר מכן (כך הוא אמר). נחרדנו. גם ככה המחיר היה בלתי אפשרי מבחינתנו, אז איך הוא רוצה עוד?

מאוכזבים מאד הבנו שזה לא יקרה.

אני המשכתי להצהיר שאני לא מוכנה לעשות פסח בדירה הזו, וגם לא להביא את התינוק/ת החדש/ה שעתיד/ה, בעזרת ה', להצטרף אלינו בקרוב.

באחד הימים בעלי הודיע שהוא מפסיק לחפש. הוא לא עמד באכזבות האלו. הוא לא חידש את המנוי לחברה ששולחת כל יום מאגר דירות פנויות, לא פתח את העיתון במדור "דירות להשכרה" ולא הסכים להתקשר לאף טלפון שהבאתי לו ממודעה שמצאתי ברחוב. הוא הודיע שמעכשיו הוא מתפלל ועושה פעולות רוחניות אחרות ועכשיו החלק של הקב"ה בנושא.

מצד אחד כעסתי מאד. גם ככה אני עמוסה עד מעל הראש ואני לא מוכנה לשאת בעצמי עול נוסף של חיפוש דירה, ואיך הוא לא מבין שאני רגע לפני איבוד השפיות שלי בתנאים האלו וכו' וכו'.

מצד שני הבנתי אותו. לא היה לנו שום סיכוי נראה לעין, בטח לא בזמן בו נפתח פרויקט חדש בירושלים והמחירים האמירו עוד, ובתוך שבועיים ראינו שמחירי השכירות קפצו באלף ₪ לחודש. הבנתי את חוסר האונים שלו. הבנתי את הפחד להיכנס למחויבות של שכר דירה כפול ממה ששילמנו ויותר מכך.

הבנתי ולא השלמתי.

דירת החלומות

היה שלב שהפסקתי להתפלל על האפשרות לצאת מהדירה. הרגשתי שמשהו לא עובד בנושא הזה ותהיתי האם נכון לומר שנגזר עלינו להישאר בה לנצח, כי באופן אישי אני לא מקבלת גזירות כעובדה מוגמרת. תמיד האמנתי שיש בכוחנו, בני האדם שלוקחים אחריות על עצמם ועושים פעולות לצאת מהגזרות, ביחד עם תפילות, כוח לשנות הכל.

ופתאום, ככה?

אני?

מאבדת את התקווה?

באותו השבוע חל חג הפורים, שהוא חג טעון בשבילי מאד.

בעלי החליט שהפעם הוא משקיע ומתרכז בסעודת חג מהפן הרוחני, שקצת נשכח ביום הגדול הזה. הוא נערך עם דברי תורה על המגילה וסיפורים מופלאים על גודל היום וניהל סעודת חג מרוממת עם הילדים שלנו, שמסתבר שלמרות שהם יחסית קטנים – אם רק מאפשרים להם, הם מוציאים מתוכם פנינים.

דאגנו לחשוב על אנשים שאולי פחות מחכים למשלוח מנות כדי לשמח אותם וגילינו שאכן שימחנו כמה, והרגשנו שהחג הזה השקענו ברוחניות כמו בגשמיות.

ביום ראשון בערב בעלי החליט שהוא מתחיל "לעשות פסח" וזה כנראה מה ששבר אותי לגמרי. הרי כל הזמן ביקשתי שיתחיל עם הניירת ב'משרד' שלנו, שהיה בעצם רבע חדרון מלא בלגן, אולי החלק הכי בעייתי בבית שלא נגענו בו שנים, של ערימות ניירת וקלסרים. כל הזמן בנינו על זה ש"כשנעבור נמיין". ההצהרה שהוא מתחיל לעשות פסח הבהירה לי שנסתם הגולל על דירה אחרת.

במקביל, או אולי בתוספת, הילדים התעוררו ו'עשו בוקר' בתשע בערב והשתוללו בין הניירת.

בנוסף, היה יום חם מאד והמזגן לא עזר לי.

הבית, או מה שקראנו לו בית, היה הפוך, כי בעלי הוציא את כל המשרד להול כדי שאפשר יהיה להתחיל למיין ולא הייתה בלטה אחת לדרוך עליה.

הרגשתי שאני ממש על הקצה.

באופן שמאוד לא מתאים לי הודעתי שאני לא יכולה להיות עוד רגע בבית. לא ביקשתי, לא שאלתי, ולמרות שהבנתי שאני פשוט נוטשת אותו באמצע טירוף אמתי – היה לי ברור שהשהות לי שם תזיק לכולם.

הכרזתי שאני יוצאת לשעה, זרקתי עלי חולצה וחצאית ויצאתי החוצה עם דמעות בעיניים.

בעלי היה המום. הוא לא מכיר התנהגות כזו אצלי מעולם!

הרמתי טלפון לאחיינית שלי, שעברה לגור עם משפחתה בירושלים לא מזמן, ושאלתי אם מתאים לה לצאת ולנשום קצת אוויר. היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב אבל היא תשמח שאקפוץ אליהם.

באופן מאד חריג לבטטה שכמותי, נכנסתי לחנות גלידה, קניתי לנו ארוחת שחיתות מלאת קלוריות ריקות ועליתי אליה.

עוד לא עברו חמש דקות והיא שאלה מה עם הדירה, כי כולם ידעו שאנחנו מחפשים אחת

כזו, ואני, עם דמעות בעיניים עניתי: "הפסקנו לחפש ואני לא רוצה לדבר על זה יותר".

כי די, כמה אפשר? הצער שלי כבר היה בלתי נסבל.

"אבל אתם חייבים לעוף משם!" היא אמרה את מה שכולם אומרים כל הזמן. נו, באמת.

"שמעתי. אני לא מוכנה לדבר על זה!"

היא תפסה את הנייד שלה ובנוכחותי כתבה הודעה לחברה שלה, מתווכת: "אני צריכה

הרגע דירת ארבעה חדרים לדודה שלי באזור מקור ברוך במחיר שפוי".

נו, אז היא כתבה...

דקות ספורות לאחר מכן הגיעו אליה כמה הודעות עם תמונות של דירה שהתפנתה, כמה

פסיעות ממנה.

הסתכלתי בתמונות וסירבתי להאמין "לא יכול להיות" אמרתי לה. "זה לא אמתי. תשאלי

כמה שירותים יש".

היא שאלה. שני שירותים.

"תשאלי כמה מטר"

היא שאלה. מאה מטר.

"תשאלי מה המיקום"

היא שאלה. בדיוק המיקום שאנחנו רוצים.

לא האמנתי. לא יכול להיות שככה פתאום נמצא את הדירה שלנו, בקלות.

"אני רוצה לראות אותה עכשיו" אמרתי בחוסר אמון מוחלט אבל את הדירה אפשר היה

לראות רק למחרת. כמעט התפתיתי לעמוד מאחורי הדלת שלהם כל הלילה.

כמו בסרט דמיוני

כל הלילה לא ישנתי. פחדתי להתאכזב שוב, אבל גם לא יכולתי להפסיק לדמיין שאולי

בכל זאת...

למחרת, בעשר בלילה, הלכנו בעלי ואני לראות את הדירה. לא היינו צריכים יותר מידי

בשביל להבין שהיא חיכתה לנו.

היה בה כמעט את כל מה שרצינו. באותו ערב סגרנו על נייר פשוט בכמה מילים זיכרון

דברים. מאותו רגע הכל נע כמו בסרט דמיוני.

שלושה שבועות לפני פסח, כשאני בשיא העבודה עם לקוחותיי, אנחנו עוברים.

ומאותו רגע חוויתי את עם ישראל כמו שלא חוויתי אותו מעולם. יכולתי לדמיין את

פרעה רץ ברחובות מצרים עם הפיג'מה וצועק להם שילכו כבר, והם, מוכנים לוותר על

הכל, אורזים מה שיש ופשוט יוצאים אל החופש.

התהלכתי כשיכורה. לא ישנתי יותר משעתיים ברציפות מרוב התרגשות במשך שבועיים.

הגוף עבד על בטריות ריקות ובעיקר, נישא על גבי נפש שראתה את החופש.

התחלנו להכין את הילדים ואת המשפחה. את עצמינו לא היינו צריכים להכין. חיכינו

לרגע הזה כמו שהלוואי והייתי מחכה ככה למשיח.

לא היה מקום לארוז כי מהר מאוד המבנה ההזוי שלנו התמלא בארגזים וכבר לא היה מקום

ללכת.

המוביל הציע להעביר את הדירה במשך יומיים כדי שנוכל לפנות את מה שנארז ולארוז

את השאר, וזו הייתה הברקה של ממש.

למרות שאסור לי במצבי ההריוני להתאמץ לא יכולתי להשאיר את האריזה לאחרים, כי על

הדרך מיינתי וסיננתי ומסרתי וזרקתי עשרות פריטים שלא הגענו אליהם בשנים האלו.

ואף קושי פיזי לא הורגש. ואם הורגש - חלף ביעף, כי כשעושים משהו ששמחים בו -

הנפש נושאת הגוף.

במקביל לכל זה, ערכתי את ההתרמה לשכנים היקרים שלנו, דבר שגבה גם הוא את הזמן

והאנרגיות שלו, אבל למי אכפת?

הרבה זמן לא חוויתי אושר כזה.

"הבית שלנו"

ביום שני, ערב פסח, כשהגעתי לדירה עם משאית ההובלות ובאופן רשמי נכנסתי בדלת

הבית שברגעים אלו הפך להיות שלי, גם אם לא לתמיד וגם אם רק באופן חודשי, לא

יכולתי להכיל את קשת הרגשות, רצתי לאמבטיה ופרצתי בבכי.

גם כאבתי מאוד אחרי שבוע של עבודה פיזית קשה, אפס שעות שינה וכאבים של סוף הריון

מאומץ. ובעיקר, התרגשות בלתי ניתנת לתיאור.

הנה, מעלים את הדברים שלנו לבית.

שלנו.

טוב, לא שלנו מבחינת רכוש, אבל שלנו מבחינת תחושה.

זה בית אמתי:

עם חלונות גדולים, אור והמון אוויר!

עם סלון גדול ובלטות ריקות לדרוך עליהן

עם מטבח אנושי שיש בו שיש אמתי וארונות! ארונות במטבח!

שני שירותים!

נוף לרחוב ראשי

מיקום מעולה, על ציר הרכבת הקלה, עם כל מה שצריך סביב

ובעיקר, תחושה אמתית של בית

הבית סויד יום קודם לכן ובאותו בוקר נוקה על ידי אמא שלי ואחייניות שבאו

לעזור.

הכל היה נראה חדש ומחכה רק לנו.

רציתי לחבק את הקירות.

הרגשתי שפשטתי את מדי האסיר. לא רק מבפנים אלא גם מבחוץ.

בצהריים הבאנו את הילדים לבית החדש. הם רצו לחלון בסלון ואחר כך לחלון בחדר

השינה. האמצעית תפסה את כדור הקרניים שהיא אוהבת והתחילה לקפוץ איתו בכל הבית

כמו שיכורה. הקטנה רצה בבית מחדר לחדר, לא יודעת מה לעשות עם השטח הענק הזה

שהיא גילתה.

הילדים גילו שיש דבר כזה "תריס" וניסו להעלות ולהוריד אותו.

להוציא את הכביסה המלוכלכת

נשים סיפרו לי שהן בכו במשך זמן רב בזמן קריאת הטור הקודם וגם לאחריו. הוא

טלטל אותן, בעיקר משום שהן תמיד חשבו שאני מצליחה כי הכל אצלי חלק, כי יש לי

תשתית רגועה בטוחה ונוחה, כי החיים שלי דבש. שאני מחייכת כי בסך הכל, למה לא?

משפחה יפה, שם טוב, מעמד חברתי, עסק מצליח, פרגונים מקיר לקיר...

ואז הן גילו מאיפה אני יוצאת כל בוקר להקשיב לאחרות, ללמד, לקדם, להשפיע, לדבר

על לראות את הטוב במקום את הרע, ללמד על כלים לחיים טובים, לעודד לשינויים...

חלק גדול מהן הודו לי כאילו קניתי להן בית. הפרופורציות שהן קיבלו – עזרו להן

לקבל את התנאים שלהן שהם טובים בהרבה, באופן אחר.

זו הסיבה, אגב, שבחרתי "להוציא את הכביסה המלוכלכת" החוצה, כי ידעתי שיש כאלו

שזה ייתן להן כח, ובשביל זה אני מוכנה להיראות פחות טוב.

כי זה לא הקירות. זה גם הקירות.

זה לא הבית. זה גם הבית.

אבל, זה בעיקר אני. את. אתם.

כי יש הרבה מאד אנשים שאני מכירה שיש להם בית נורמלי ואולי אפילו גדול ומרווח

ואף גם הרבה יותר מזה, אבל בפנים, בתוך הנשמה, הם גרים בעליית גג מחרידה.

הם גרים בכלא עצמי ובכלוב של המציאות.

להפוך את אותם הסורגים ליתרון – זו מיומנות נרכשת, עקבית, נחושה ויומיומית. זה

כמו שריר שלא עבד במשך שנים ואז לומדים להפעיל אותו. כן, זה כואב, אולם לאחר

זמן זה הופך להיות חלק מהגוף.

כהרף עין

עשרים וחמש שנים חייתי בכלא של עצמי, כי בינינו, מי לא מתמודדת כאן בעולם? ומאז

שפתחתי את העיניים וגיליתי שאפשר להשתחרר מכל כלא שהוא, פיזי ורגשי, התחלתי

לתרגל את המיומנויות שלמדתי. מאז עברו כבר עשר שנים של חיים חדשים, הרבה יותר

טובים, מבפנים.

כאמור, יש לי נפילות. אני לא מלאך ולא רוצה להיות כזו, יחד עם זה, הנפילות האלו

קצרות זמן ועם השפעה מועטה על חיי. אני מתאוששת מהם מהר וחוזרת לראות את העולם

במשקפיים שאני בוחרת.

במשקפיים ורודות.

אחר כך, בדיעבד, שיחזרנו בעלי ואני את הנס שקרה לנו.

אם היינו סוגרים על הדירה ההיא שרצינו ובעל הדירה לא רצה – היינו משלמים יותר

כסף לחודש, על דירה שהתפשרנו עליה ממש. וגם היינו עוברים חודש לפני פסח והיה לא

פשוט גם לנקות לפסח וגם להמשיך שיגרה בזמן שילדים ממשיכים להעביר חמץ בבית.

פשוט הדירה חיכתה לנו בזמן הכי מתאים, גם אם לחוץ מאד, ככה שנכנסנו לדירה וישר

ניקינו לפסח.

והיא חיכתה לנו כמו יהלום מושלם.

לא סתם כתוב "ישועת ה' כהרף עין".

זה לא שהישועה באה מהר. חיכינו לה שנים רבות וארוכות, אבל כשהיא כבר באה – היא

פשוט באה, בקלות, בזרימה, בשמחה, בלי שום קושי (כמעט).

דבורי וקשטוק בשיעור ראשון בחינם, מתנה לשנה החדשה, מתוך סדנת "עושות שינוי". זה אפשרי! לפרטים הקליקו