למרות העיוורון - גילתה את האור

"איך את יודעת מה השעה?" נשאלת ליאת לעיתים מפי מטופלות. ואם השאלה נראית לכם חסרת נימוס באופן משווע, אז כדאי לקחת בחשבון שהיא פשוט עיוורת... "ההתמודדויות לא נגמרות אף-פעם. אל הקבועות אומנם מתרגלים, אבל זה לא מפחית מההתמודדות עצמה. ותמיד יש התמודדויות חדשות". כך ממצה ליאת את אתגרי חייה הבלתי נגמרים. אתגריה של אישה מצליחה, פעילה, תוססת, שלא נותנת למגבלה שלה להפריע יותר מדי.

ליאת, רווקה, בת 38 מחיפה, עובדת סוציאלית קלינית, מרצה לחינוך מיוחד, מופיעה פעמים רבות בכנסים וערבי נשים, בהם היא משלבת קטעי שירה ומספרת על החזרה בתשובה, העיוורון וההתמודדויות.

מסעה של ליאת מהחושך הרוחני אל האור היה מורכב ומעניין. "תמיד כשאני מדברת על גילוי האור", היא אומרת, "אנשים תוהים כיצד אני, כעיוורת, יכולה לראות אור. אז ראשית כל, אני רואה אור באופן פיזי, ומסוגלת להבחין בין אור לחושך. בשפה הרפואית זה נקרא עיוורת עם שרידי ראייה. אני עיוורת, אך יכולה להבחין בין חושך לאור. שנית, במהלך חזרתי בתשובה הבנתי שהאור האמיתי אינו פיזי. ניתן לראות אור גם ללא עיניים חומריות. האור הוא פנימי ורוחני, ובמהלך ההתקרבות ליהדות גיליתי אותו".

אני מתעניינת בתהליך ההתקרבות, וליאת משתפת: "בשלב המוקדם של חיי, הגנים ובית הספר, חשתי תמיד בחיפוש כלשהו. ידעתי שאי- שם מצוי האור. לא קראתי לו כך, אבל חיפשתי. סיימתי לימודים, התחלתי ללכת ברחוב באופן עצמאי, עברתי לגור לבד, עשיתי דברים רבים ותמיד הרגשתי את החיפוש הפנימי. השאלה מדוע נולדתי עיוורת ליוותה את חיפושיי.

"מתוך קשיי היומיום התגבשה אצלי ההכרה כי דווקא מתוך הקשיים אני יכולה לתרום ולעזור לאחרים, ואז פניתי ללמוד עבודה סוציאלית. אז גם החלה להתגבש בי ידיעה ודאית כי האור אכן קיים. התחלתי להרגיש אותו מדי-פעם, אך לא ידעתי כיצד מתקרבים אליו באופן יזום. לאחר סיום הלימודים חשתי שאיני מסוגלת עדיין להתחיל לעבוד. לא הרגשתי מלאה דיי, על-מנת להעניק לאחרים. הבנתי כי עלי להתחזק ברוחניות. המשכתי במסע לגילוי האור, והפעם ביתר שאת".

בהשגחה פרטית מתגלגלת ליאת לשיעורי תורה לנשים ושם היא מגבשת כיוון.

"נפעמתי לגלות שהאור כה קרוב ומוחשי, ויחד עם זאת – בלי גבול. למדתי גם כיצד להתחבר אל האור. התחלתי לקיים מצוות באופן מעשי. אז גם גיליתי את כוחה האדיר של התפילה. גיליתי שהיא מאפשרת להתקשר אל ה, לבקש ולהודות. שער נוסף שנפתח לי בעבודת ה הוא שער הזמרה. אני אוהבת מאד לשיר, וחשה כי הזמרה פותחת לי ערוץ נוסף שבאמצעותו אני יכולה להביע את תודתי לה. אחד השירים הקרובים ביותר ללבי הוא מה אשיב לה. שיר זה מבטא יותר מכל את רצוני העז להודות לה על כל הטובה והברכה שזימן לי, ועל כל האור שזכיתי לראות.

"אט אט נתחזקה בי האמונה והפכה אצלי לדבר ברור. ההכרה במציאות ה, אשר קודם לכן הייתה לגביי עובדה תיאורטית, הפכה לעובדת חיים. כל מציאות חיי השתנתה. פרטים שנראו לי קודם שרירותיים וחסרי משמעות, ולעיתים אף מטרידים ומכבידים, החלו להיטען לפתע במשמעות. התחלתי להרגיש איך כל דבר מושגח. התחלתי להרגיש מובלת על-ידי ה. המשכתי אמנם ללכת באותם שבילים מפותלים ורצופי מכשולים, אולם עתה חשתי מובלת ברכות בידי יד נעלמה, המכוונת את חיי. שוב לא היו אלה שבילים בלי פשר, בהם תעיתי ללכת".

איך נראתה הילדות שלך, כשעדיין לא יכולת לבחור בין התמודדות לבין השלמה?

"למדתי תמיד במסגרות רגילות, החל מהגנים ועד לסיום לימודיי", היא פותחת בתיאור חייה. "להורים שלי היה חשוב מאד שאלמד שם, והיה ברור להם שעדיף שאשתלב במסגרות רגילות. אני מלאת הכרת הטוב כלפיהם על כך, חשוב מאד שאדם עם מוגבלות ישתלב במסגרות האלו. מבחינתי, זוהי גם שליחות ומסר לסביבה שאפשר לתקשר עם השונים, יש להם מחשבות ורגשות הזהים לאלו של האנשים הרגילים".

איך קיבלו אותך החברים ללא המוגבלות?

"בגן אני זוכרת תקופות לא פשוטות. במשחקים המילוליים הייתי מצוינת והשתלבתי נהדר, אך חלק גדול מהמשחקים מבוססים על תנועה וראיה, משחקי חצר למשל. הרגשתי אז שונה ואחרת והייתי די בודדה. היו אלו שנים של חושך, התחלתי בהם חיפוש בלתי מודע אחר האור. אז לא קראתי לו אור אך הרגשתי שאי-שם קיימים חיים אחרים. שנות היסודי עברו יפה. בתיכון היה קשה יותר. הנוער היה עם כל מאפייני גיל ההתבגרות: ממוקד בעצמו, מעריך הישגיות ולא רואה את האחר. בין הדברים שגרמו לי לחיפוש תשובות וחיפוש רוחני היו הקושי והבדידות בתיכון".

הייתה גם התמודדות חברתית מכיוון שונה. "ביה"ס היה מרוחק מהבית, בגלל שזה היה בית-הספר היחיד בעיר שאפשר שילוב. הייתי משולבת בכתה רגילה, אך הייתה גם כתה מיוחדת ללקויי ראייה, בה למדנו ברייל – כתב מיוחד המיועד לעיוורים, ודברים נוספים בהם היינו זקוקים לסיוע. בשבתות ובחופשים הייתי מנותקת בעצם מהחברים. ההורים שלי היו לוקחים אותי הרבה לחברים, אבל זו בהחלט הייתה התמודדות לא קלה".

כיום, בין שאר הקורסים שמעבירה ליאת במכללה לחינוך, היא מוסרת קורס על ההתפתחות הרגשית של ילד עם מוגבלות. "אני רוצה לקרב את המורים והמחנכים לתחושות של הילד עם המוגבלות ולתת כלים איך לשלב אותו, מה שלא היה למורים שלי".

"את מנסה בעצם למלא את החסר שהתמודדת עם קיומו", אני מעירה, והיא מסכימה "בהחלט, ראיתי עד כמה זה חשוב, וכמה היה חסר לי שלמורים שלי לא היו את הכלים הללו".

ליאת לא עשתה לעצמה הנחות כלשהן בלימודים בגלל מוגבלותה. "הצד האינטלקטואלי היה לי קל. אך במקצועות עם קטעים ויזואליים, כמו הנדסה ואלגברה, היו התמודדויות. התעקשתי להיות כמו כולם, כשלמדנו על חציית זווית למשל, התעקשתי לעשות זאת עם כולם. היה לוח מבליט שעליו שרטטנו את הזוויות".

"היום הטכנולוגיה באה לעזרתנו", היא מחייכת. "יש לי תוכנת מחשב שמקריאה כל אות שאני כותבת, ומשמשת בעצם כמו העט שלי. התוכנה גם מקריאה לי מסמכים ודוחות שונים שנחוצים לי לעבודה".

ליאת עצמאית לחלוטין, גרה כבר שנים לבד ומנהלת את משק הבית בעצמה. הניידות מאתגרת אותה. "אני הולכת עם מקל, לבד, במסלולים מוכרים. למדתי עם מורה את כל המסלולים לפי סימנים, לספור עמודים, להיצמד ימינה במדרכה, לפנות ב90 מעלות, וכל מיני סימני דרך כאלו. אני נוסעת באוטובוסים לבד, ואם זה מקום חדש, מבקשת עזרה".

ובעבודה?

"האינטרקציה עצמה עם אנשים קלה לי מאד. אין כאן קושי של קריאה וכתיבה. אני יוצרת קשר טוב עם אנשים. פיתחתי מאד את חוש השמיעה, אני שומעת ניואנסים קטנים בקול של אנשים, קולטת את האדם שנמצא מולי, רגישה לאינטונציות. לפעמים כשהראיה החיצונית חסרה - מתפתחת הראיה הפנימית.

"כיום אני עובדת בפנימייה לבנות בסיכון. המקצוע שלי, עו"ס קלינית, דומה לפסיכולוגית. אני משוחחת עם אנשים ומגיעה עמם תוך כדי שיחה למקומות חשובים. המוגבלות נמצאת כל הזמן בחדר ומדוברת. יש סקאלה של תגובות, כמובן, על המוגבלות שלי, אבל רובן חיוביות.

"כשעבדתי בהוסטל לנפגעי נפש, נכנסה פעם מטופלת חדשה ואמרה את נכה בגוף, אני נכה בנפש. אולי נבין אחת את השנייה. כשאנשים רואים שאני לא מושלמת זה מקל עליהם, ומאפשר להם להיפתח. הנערות בפנימייה, למשל, מסתקרנות הרבה פעמים איך אני מסתדרת, איך אני יודעת מה השעה... יש מקרים בהם המוגבלות שלי גורמת לרתיעה, אך אנחנו מדברים על זה, מתגברים וממשיכים.

"כשטיפלתי בנפגעי נפש היה מטופל אחד שנרתע מהעיוורון. היה לו קושי לקבל את המוגבלות שלו וזה השליך על הקבלה שלו את המוגבלות שלי. בהמשך הוא קיבל אותי, והפכתי עבורו מקור להרגעה ונוחם.

"אני משתמשת במוגבלות הזו הרבה פעמים, היא ממש כלי עבודה שלי, אפשר ללמוד דרכה תחושות רבות. אנשים שחשים חוסר ביטחון שואלים אותי איך זה ללכת בלי שאת יודעת אם עוקבים אחרייך, בלי לדעת מה קורה סביבך?, המוגבלות שלי חושפת את הקשיים שלהם".

לאחר זמן רב שבו התמודדה ליאת עם הקושי למצוא עבודה כעיוורת, באה בעיה זו על פתרונה, אולם ישנן זירות רבות שבהן היא עדיין מתמודדת.

כשאת סוקרת את חייך, את האתגרים הרבים עימם התמודדת - לאן את עוד שואפת?

"החלום שלי הוא להקים בית ומשפחה, כבר מזמן... אני עצמאית לחלוטין, מנהלת משק בית לבד, נוסעת באוטובוסים ובטוחה כי אוכל להתמודד עם כל האתגרים הללו וגם עם גידול ילדים במערכת יחסים זוגית.

"אנשים נרתעים מהעיוורון ומהאפשרות של זוגיות עם עיוורת משום שלא מכירים את היכולות שלי ואת מה שביכולתי לעשות, למרות המוגבלות. חשוב לי שבן זוגי יהיה פעיל, פרודוקטיבי ותורם לעולם. כולי תקווה למצוא בהקדם את האחד הזה.

"כדאי שהשדכנים יאמינו ביכולות שלנו, באפשרות לבנות זוגיות, להקים בית ולנהל אותו, ובלי האמון בנו ההצעות לא מגיעות, או לא מתאימות כלל". המועמדים עצמם יכולים אומנם להיות פתוחים ולגלות סובלנות כלפי בעלי המוגבלות, אבל המשוכה הקודמת היא השדכנים/יות, שמידת האמון שהם נותנים קובעת את כמות ואיכות ההצעות שלהם. והם, במין נאמנות לסטיגמות ישנות, מהווים את עיקר ההתמודדות בנושא זה.

לקראת סיום הראיון מבקשת ליאת להדגיש נקודה חשובה: "חשוב תמיד לנסות לראות את האנשים שמעבר למגבלה. זוהי נשמה שנמצאת בגוף עם מגבלה מסוימת, אך המגבלה היא חיצונית. כשעוברים את המחסום הראשוני אפשר לתקשר עם אנשים בעלי מוגבלות כרגיל, 

להציע עזרה, אך חלילה לא לכפות ולא להיעלב כשמסרבים".