נכדו של ר’ רפאל לוין: "הצצתי לחדרו של סבא ולא האמנתי למראה עיניי"

השבוע חל יום פטירתו של הרב רפאל לוין ז"ל – בנו של הצדיק רבי אריה לוין. חמש עשרה שנה חלפו מאז פטירתו באייר תשס"ג, אך דומה כי המסרים העצומים שהותיר אחריו ממשיכים ללוות את צאצאיו ואת כולנו גם הלאה.

על הדברים הללו מעיד נכדו אריה בורשטיין (בן בתו), אשר נמנה על הנכדים המקורבים אליו ביותר.  "סבא נפטר לפני כחמש עשרה שנה, בגיל שבעים ושבע", הוא אומר. "אני הייתי אז בחור כבן 16, והזיכרונות מאותם ימים לא עוזבים אותי.

"הדבר שאפיין את סבא יותר מכל זו הענווה, החיבור שלו לאנשים. לא היו לו משב"קים, הוא לא החשיב את עצמו. הוא היה גדול, ענק, אבל הוא אף פעם לא ראה את עצמו ככזה".

למעשה, בורשטיין מציין כי מבחינה חיצונית דווקא רבי רפאל לא דמה לאביו – רבי אריה לוין. אחיו הצעיר היה דומה לו יותר ועד לשנים האחרונות היו אנשים רבים שהגיעו אליו כשרצו לראות 'איך נראה ר' אריה לוין בדור שלנו'. אבל מבחינת ההנהגות, הוא בהחלט נחשב לזה שממשיך את דרכו.

"בשורות טובות מספרים גם באמצע הלילה"

אריה ממשיך ומפליג בסיפורים על סבו הנערץ: "סבא סיפר לנו לעתים קרובות על אביו – ר' אריה לוין. הוא אמר לנו שבכל שנה, בימים הנוראים, אביו היה שולח אותו ואת אחיו לתקוע בשופר בבית החולים למצורעים בירושלים שהיה על יד מגרש הרוסים. הייתה זו סכנה בריאותית גדולה להגיע לאותו בית חולים, בשל המחלות המדבקות שהסתובבו שם, אבל אביו לקח על עצמו את האחריות ושלח לשם את בניו. גם לאחר שר' אריה לוין נפטר המשיך סבא שלי לבקר חולים, אסירים ומצורעים".

במשך השנים נחשב ר' רפאל לוין לתלמיד חכם עצום והיה מקורב לרבנים גדולים, ביניהם לראש ישיבת עץ החיים הרב איסר זלמן מלצר. אך לצד הלימוד הרב הוא גם היה נוהג לקבל קהל, כדי לברך אנשים, לשמוע אותם ולעזור להם.

"כילד קטן אני זוכר שהייתי עד לכמה שיחות כאלו ופשוט נדהמתי כששמעתי עד כמה שסבא כמעט לא אומר דבר במשך קבלת הקהל, אלא בעיקר היה מקשיב, ובסוף כמובן מברך. ההקשבה שלו הייתה כל כך במקום, זה בדיוק מה שקוראים לו במילים מודרניות – 'פסיכולוג'".

אגב, בורשטיין אומר שסבו ניגש פעם לרב אליישיב זצ"ל (קרוב משפחתו) ושאל אותו: "יש הרבה אנשים שמטרידים אותי ואני רוצה ללמוד תורה". "הרב אליישיב השיב לו: 'תלמידי חכמים יש הרבה, אבל צדיקים שמשפיעים הדור ונותנים ברכות, אין הרבה'. וכך הוא בעצם פסק לו שעליו להקדיש מזמנו עבור הציבור. אבל כמובן שסבא גם היה לומד המון ומתמיד במשך שעות ארוכות. זה בעצם מה שהוא עשה לאורך כל היום".

בורשטיין מציין כי סבו קיבל מאנשים הרבה שמות לתפילה ולרפואה, והיו כאלו שפקפקו בנוגע לכך שהוא באמת מצליח להתפלל על כולם, שכן היה מדובר בהמונים. "היה מישהו שיום אחד עקב אחריו והכניס מצלמה נסתרת דרך החלון של בית הכנסת. לאחר מכן הוא צפה בסרטון וראה שסבא ניגש לארון הקודש, שם הוא אומר תהילים במשך שעות ומזכיר כל שם באופן נפרד. הוא לא הקל ראש אצל אף אחד וגם היה מחלק למתברכים מטבעות, כדי שיחלקו לצדקה.

"הדבר המיוחד אצל סבא", הוא מוסיף, "היה שבכל פעם שמישהו התברך אצלו הוא היה נפרד ממנו במלים: 'תבוא לבשר בשורות טובות'. הוא אפילו לא העלה את האפשרות שלא יהיו בשורות טובות, והוא הדגיש: 'בשורות טובות מספרים בכל שעה של היום'. ובגלל זה הגיעו לבשר לו בשורות בשעות לא שעות, והוא תמיד שמח לקבל את האנשים".

איך הוא מצא את הזמן עבור כל הפונים?

"גם אני כל פעם שואל את עצמי את השאלה הזו, ולא ממש יודע להשיב. זה בעיקר היה על חשבון זמנו האישי שעות השינה הפרטיות שלו", מסביר בורשטיין, וגם נוקב בדוגמא: "סבא נהג תמיד לשיר את כל הזמירות של שבת – מתחילתן ועד סופן. אבל לעתים קרובות באמצע הסעודה הגיעו אנשים וישבו אתו עד אמצע הלילה, אז הוא נאלץ לדחות חלק מהזמירות של הלילה לבוקר, ובבוקר שוב הדברים חזרו על עצמם, אז הוא דחה את הזמירות לסעודה שלישית, ואחר כך למלווה מלכה. כך יצא שבמוצאי שבת הוא לפעמים שר את כל הזמירות. הדבר המדהים ביותר היה לראות אותו במוצאי שבת של חודש אלול, כשהתחילו לומר סליחות. הוא היה יושב ושר את כל הזמירות, ואחר כך ישן אולי שעה וחצי ומזנק מיד כדי לקום לסליחות. הוא לא וויתר לעצמו על כלום".

סיפורו של קמע

הרב רפאל לוין, סבו של בורשטיין, נודע בכך שהוא היה מאחרוני בעלי המסורת של עריכת גורל הגר"א (גורל שנערך באמצעות פתיחת ספר תנ"ך באופן אקראי וקישור הפסוקים המופיעים בעמוד שנפתח לשאלה העומדת על הפרק. את הגורל מוסמכים לבצע רק תלמידי חכמים גדולים).

האם זה באמת נכון, סבך עסק בגורלות מהסוג הזה?

"כן", הוא משיב, "אבל סבא לא עשה תמיד גורל הגר"א, רק כשהובאו בפניו באמת שאלות קשות ושהיה בכך צורך אמתי. סבא סיפר לי פעם על אחד הגורלות שהוא עשה – היה בחור מבוגר שלא התחתן. בשלב מסוים הציעו לו מישהי שמבחינת התאמה התאימה לו היטב, אבל היא הייתה בחורה מלאה והדבר הפריע לו. מצד שני, הוא התבגר ולא רצה להישאר לבד. אז הוא פנה לסבא כדי להתייעץ וסבא עשה לו גורל הגר"א בו יצא הפסוק: 'כאשר ייתן מום באדם כן יינתן בו'. זה ממש המחיש לו את התשובה – לא לשים לב ל'מום' החיצוני אלא לגשת אל השידוך.

"לסבא גם היה לחש מסוים שהוא היה אומר, מעין תפילה מיוחדת בסמוך למזוזה. הוא היה משתמש בו כשאנשים הגיעו להתברך אצלו בנושאים שונים. הוא היה מבקש מהם להישאר בסלון ואז פונה לחדרו, מצמיד את ידו למזוזה ובמשך בערך עשרים דקות לוחש דבר מה. אחר כך הוא היה לוקח כיפה או חפץ אחר, כדי שיהיה לברכה על מה לחול ומבקש מהאנשים לקחת את זה איתם.

"סבא החזיק ברשותו גם קמע שקיבל מרבי חיים מוולוז'ין. הקמע הזה עבר גלגולים רבים שבסופם הגיע לרבי אריה לוין וממנו לסבא שלי. הקמע שימש כסגולה עבור לידה קלה והיה ידוע בירושלים של לפני עשרים שנה שכל זוג שיוצא ללידה לוקח אתו את הקמע הזה. עוד דבר שהיה ידוע הוא שבתוך הקמע יש קלף עם שם שאסור לפתוח, ומי שפותח מת.

"יום אחד היה יהודי אחד שלקח את הקמע ושמר עליו בחליפה שלו. היה זה יום חם ובמהלך נסיעתו במונית הוא הוריד את החליפה. כנראה שהקמע נפל באופן כלשהו, והיהודי הזה הודיע לסבתא שלי בחוסר נעימות גדול, על כך שהוא לא מוצא אותו. הלחץ היה רב, כל בני המשפחה ידעו איך שהקמע חשוב ויקר לסבא. היהודי שאיבד אותו לא ידע איפה לשים את עצמו, והוא התרוצץ בכל המוניות בירושלים כדי לחפש את הקמע. בסופו של דבר אמא שלי וסבתא שלי סיפרו לסבא על מה שקרה, ותגובתו הרגועה הדהימה את כולם: 'היה לקמע תיקון שהחזיק במשך מאה שנה וכעת הוא נגמר. גם אם הוא לא היה הולך לאיבוד, הוא היה מפסיק להשפיע או נעלם בצורה אחרת. כי הוא כבר פג תוקף'".

סבא אוהב

"סבא מאוד נזהר בכבודו של כל אדם", מוסיף אריה, "הוא היה נפגש לעתים קרובות עם הרב אליישיב. בכל פעם הוא היה מביא לו סוכריות לנכדים, משוחח אתו ולומד אתו. פעם העלה סבא באוזניו של הרב אליישיב חשש גדול – הוא סיפר לו על כך שבאחד הימים הוא התפלל בבית הכנסת ואחד המתפללים ביקש לכבות את המאוורר. מכיוון שהמאוורר היה גבוה הוא לקח סידור ובאמצעותו לחץ על הכפתור. סבא הזדעזע עד עמקי נשמתו וגער באיש: 'זה ספר קודש, זה לא פטיש'. אחר כך הוא שאל את הרב אליישיב אם נהג נכון, והרב השיב לו: 'טוב עשית'".

באופן אישי, כנכד, מה אתה זוכר ממנו?

"אני זוכר ממנו פשוט סבא טוב, אוהב וקרוב אלינו בכל נפשו. הוא דאג לנו גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית. לצורך הדוגמא: היו לו תמיד בארון הרבה מאוד שוקולדים של 'ורד הגליל' שהוא היה מחלק לאנשים שהגיעו אליו וגם נהנה מהם בעצמו (סבא נהג לצטט: 'עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא אכל'), יום אחד סיפרתי לו שאני אוסף את החפיסות הריקות, כי היה איזה מבצע ומאז הוא היה שומר לי עליהן בהקפדה, וגם כשחילק לאנשים שוקולדים הוא ביקש מהם שייתנו לו את העטיפות. הגיע מצב שהיו לי עשרות רבות של עטיפות, וכשהגעתי לניידת המבצע שאלו אותי אם לא גנבתי אותן..."

והייתה גם הדאגה הרוחנית: "ישנו משפט שסבא אמר לי ולא אשכח אותו לעולם", מציין בורשטיין בהתרגשות. "זה היה אחרי שהגיע אליו אחד המיליונרים הגדולים ונתן צ'ק עם תרומה. סבא הניח את הצ'ק מתחת לספריו ויצא ללוות את הגביר, כפי שנהג תמיד ללוות כל אורח. באותו רגע גברה עליי סקרנותי ורצתי אל הצ'ק כדי לבדוק מה הסכום שרשום עליו. הבעיה הייתה שעד שמצאתי את הצ'ק והחזרתי את הספרים למקומם, סבא כבר חזר וראה את מעשיי. כל כך נבהלתי, הייתי בטוח שאקבל גערה. אבל סבא לקח אותי לצד ואמר לי: 'אריה, דע לך שבמשך החיים שלי עבדתי על שתי מידות עד שהצלחתי לשבור אותן לגמרי – מידת הכעס ומידת הסקרנות. וזה לא היה קל בכלל, זו הייתה עבודת חיים. אני ממליץ לך כבר היום להתחיל לעבוד על מידת הסקרנות שלך'.

"שמעתי את סבא גם אומר לסבתא כמה פעמים: 'אריה בחור טוב', וזה עשה לי מאוד טוב על הלב ודחף אותי ללמוד ולהוכיח את עצמי. סבתא אגב נפטרה עשר שנים בדיוק אחרי סבא, גם כן באותו תאריך. היא הייתה אישה צדיקה ומיוחדת מאוד. אחרי פטירתו היא הקליטה לעצמה הספד אישי שהיא אמרה עליו, ומידי פעם הייתה שומעת ובוכה, זו הייתה דרכה להתאבל".

בורשטיין מדגיש כי הסיפורים על סבו רבים ותקצר היריעה מלפרט את כולם. "כמו שאמרתי בתחילה – סבא נפטר לפני חמש עשרה שנה, אבל התחושה שלנו היא שהוא השאיר אחריו כל כך הרבה מסרים, ולנו נותר ליישם אותם. הלוואי שנצליח".