האם העולם היה טוב יותר ללא כאב? חלק ב'

אלירן שאל: "שלום. הקב"ה ברא הרבה מאוד דברים יפים בעולם, אבל מנגד ברא דברים שיותר קשה להבין, כמו כאב. כל מי ששבר עצם או נקע קרסול יודע על מה אני מדבר... באמת שהייתי רוצה להבין למה זה צריך להיות כואב כל כך? תודה".

בכתבה הקודמת עמדנו על תופעת הכאב מבחינה מדעית - כיצד הוא מתרחש במוחנו, ונחשפנו למחלה גנטית נדירה אצל בדואים בנגב הנקראת בשם CIPA, אשר גורמת לחולים בה שלא לחוש כאב פיזי. מה שנראה במבט ראשון כברכה, מתגלה מהר מאוד כקללה. החולים במחלה נדירה זו אינם מאריכים ימים.

עוד בתור תינוקות הם נושכים את לשונם ועשויים להחנק בקלות, בגיל בוגר יותר הם עשויים לשרוף את גרונם על ידי שתיית משקה רותח, אך לרוב יסכנו את חייהם בשל פציעות קטנות מאוד שמזדהמות.

ד"ר ירון וייזל המטפל בחולים אלה אמר בראיון: "אני לא זוכר כמה גפיים כרתּי בשנים האחרונות לילדים אלו". אחת האמהות לילד החולה ב-CIPA מספרת: "אני כבר לא סופרת את ימי ההולדת שלו, אני סופרת את החודשים שהוא לא מעביר בבית החולים".

החיים הם בית-ספר:

האש היא יפה ומרצדת, אך ילד שייקרב את אצבעו אליה יירתע מיד מן הכאב: מי שנכווה ברותחים נזהר בצוננים.

זו נקודה נוספת שרבים לא מבחינים בה: הכאב לא רק מאותת לנו לטפל בעצמנו, אלא מחנך אותנו להימנע מסכנות. ילדים קטנים משחקים ונופלים, הכאב הקל מלמד להיזהר ממעשים מסוכנים יותר שיסכנו את איבריהם ויכאיבו להם. הבורא יצר תהליך הדרגתי של למידה והסתגלות למציאות החיצונית, המחנכת להכרה במוגבלותינו ואזהרה מפני סכנות אפשריות. זאת כדי שנפעל בצורה רציונלית בתוך המציאות.

זאת חשוב להבין, הכאב הפיזי אינו רק נורה אדומה שנדלקת לפתע בראשנו כדי לאותת שיש פציעה (לשם כך לא היה צורך בכאב עז - די היה בתחושת חום מוזרה או סוג מיוחד של גירוד במקום הפגיעה), אלא יותר מכך: הכאב נועד לחנך אותנו לשמור על עצמנו ועל בריאותנו בעתיד - להכיר בחשיבות החיים ושמירתם, וזאת על ידי החוויה הנפשית של כאב הגורמת לנו לרצות להימנע מתחושת כאב נוספת, להבין שהעולם אינו משחק ילדים.

זו גם הסיבה לכך שהצבע האדום הוא בולט כל כך. אין זה צירוף מקרים שהבורא החליט שצבע הדם יהיה אדום לעינינו, למען נבחין מיד בפציעה הבולטת, וגם שנכיר בחומרתה ונירתע מפניה. בטוחני שאנשים לא היו נרתעים כל כך מפציעות אילו צבע הדם היה שקוף או כחול לדוגמה.

הקב"ה ציווה בתורתו הקדושה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד, טו), העולם תואם את חוקי התורה הקדושה, כי התורה קדמה לעולם.

שאלת על כאב חזק מאוד בשאלתך, אך יש לזכור שבעת שבירת עצם או פגיעה באיבר פנימי, כאב חזק מאוד הוא שגורם לאדם לעצור מכל פעולותיו ולדרוש עזרה מיידית ללא דיחוי; רמת זעקותיו הן שמורות לרבים על רמת הסכנה לאיבר. אך גם במהלך ההחלמה האיטית - הכאב החזק הוא שמונע מן האדם לבצע פעולות שגרתיות שהיו מחמירות את מצבו ומסכנות אותו. הפיזיותרפיסט יודע כמה לחץ להפעיל, ובאיזו מהירות האיבר השתקם, לפי רמת יכולתו של המטופל לשאת בכאב.

כנגד זאת, מעניין לציין שהקב"ה יצר בחוכמתו פקודה מיוחדת במוח להתעלם מכאב בשעת סכנה גדולה, וזאת כדי שהפציעה הקשה לא תשתק את האדם ותמנע בעדו את האפשרות להציל את חייו או את חיי הקרובים לו. אנשים בשעת מלחמה או סכנה הצליחו להתעלם מפגיעות חמורות בגופם, ועשו פעולות בלתי-אפשריות להצלת אחרים והצלת עצמם.

בנוסף, הקב"ה גם יצר בעולמו את הצמחים והחומרים מהם מייצרים סמים המשככים כאב, באמצעותם מסוגלת הרפואה לשכך כאבים לאחר שכבר נמנעה סכנה לחיים. אין דבר בחיינו שהוא מקרי.

סמי הרגעה והרדמה משפיעים על המוח בכך שהם משבשים את הפעילות התקינה של התאים, ולפיכך מונעים את ייצור החוויה של כאב.

את העיקר כמעט שאין צריך להזכיר, כי הכול יודעים אותו: כל פציעה, ואפילו הייסורים הקלים ביותר, ניתנים משמים לכפרת עוונות ותיקונים פרטיים לנשמה, וכל מקרה לגופו. אמרו חז"ל: "עד היכן תכלית הייסורין? ...אפילו נתכוונו למזוג לו כוס יין במים חמין ומזגו לו בטעות בצונן, או שנתכוונו למזוג לו בצונן ומזגו לו בחמין, הרי זה נקרא ייסורים... אפילו נהפך לו חלוקו כשלבשו, והוא צריך לחזור ולהופכו, הרי אלו ייסורים... עד היכן תכלית ייסורין? אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלוש מטבעות, ועלו בידו שתיים, הרי אלו ייסורים" (ערכין דף טז, ב).

אך מלבד התיקון, יש מאחורי הכאב מסר נוסף וחשוב מאין כמוהו - לא רק המסר לשמור על בריאותנו כל עוד אנו חיים, אלא המסר החשוב ביותר להכיר בתכלית קיומנו.

נתקלתי באנשים מפונקים שלא נחשפו כמעט לכאב, ואולי מסיבה זו אינם מכירים באפסיות החומר וערך פנימיותם. הפינוק החומרי גרם לרבים בדורנו להעריך מדי את החומר, עד שאינם מחפשים דבר מלבד את סיפוקם המיידי. לעומת זאת ראיתי לא מעט אנשים שנחשפו לכאב, לעתים לכאב קיצוני, אשר גרם להם להבין שהחיים הללו לא נועדו רק כדי להנות, ושההנאות אינן תכלית ועיקר שראוי לחיות בעבורו. כפי שכתב הרמח"ל בפרק הראשון במסילת ישרים:

"ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה? או מי הוא ששמח ושלו ממש בעולם הזה? "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ורהבם עמל ואון", בכמה מיני צער וחולאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת - המוות. אחד מני אלף לא יימצא שירבה העולם לו הנאות ושלווה אמיתית, וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה, כבר עבר ובטל מן העולם".

חשיפה לכאב גדול יכולה לשנות את תפיסת המציאות והיחס לחיים. גם היחס לגוף משתנה כאשר מבינים שהוא רק מעטפת שברירה חלשה וזמנית, מה שמלמד את האדם להשקיע יותר בפנימיותו הרוחנית והנצחית שאינה תלויה בגוף זה.

האנשים המעניינים ביותר והנבונים ביותר שפגשתי היו אנשים שידעו כאב. וספק רב אם היו כאלה ללא הכאב שחוו. הדבר אולי נשמע מעט אכזרי, אך זו היא האמת הכואבת: הכאב בונה אותנו, מעצב אותנו, ומלמד אותנו להעריך את תפקידנו הרוחני. יהודים רבים התחילו את חיפושם אחר משמעות החיים בעקבות כאב, שגרם להם לשאול מדוע אנו חיים, וכך זכו לשוב לחיק יהדותם. עבור אחרים, הכאב הוביל אותם לחפש אחר ידע, לפיתוח המידות והשקעה בפנימיותם, לגמילות חסדים, והחשוב מכל: להשקעה בלימוד התורה המצרפת את הבריות.

מי יודע אם אין בכך הסבר נוסף לתכלית הסבל בחיינו - לא רק כעונש ותיקון על גלגול קודם, אלא גם כסולם של תבונה שנועד להצמיח ולרומם אותנו לגדולה, גדולה שלא היינו יכולים להשיג באף דרך אחרת. אמר ה' יתברך בתורתו: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מיסרך" (דברים ח, ה). אם החיים דומים לבית-ספר, מסתבר שלאחר לימודי יסוד - כל נשמה פונה ללימודים גבוהים משלה שבונים אותה לפי כשרונה.

אמרו חז"ל שבעולם הבא נדע להודות לא רק על המתנות הנעימות שקיבלנו, אלא גם על התיקונים הכואבים שנועדו לטובתנו, כך אמרו: "לא כעולם הזה העולם הבא: העולם הזה - על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא כולו (אומר): הטוב והמטיב" (פסחים דף נ, עמוד א).

הצדיקים כידוע מקבלים את הייסורים באהבה עוד בעולם הזה, ואפילו מודים עליהם מתוך ביטחון בה' יתברך שעושה הכל לטובתם. מי ייתן ונזכה להשיג מידה מדהימה זו.