לתפארת מדינת ישראל. אז למה הלב שלי נצבט?

המון ממלכתיות, המון יופי, מוזיקה, דרמטיות, נגיעות של קיטש, וכן כמובן גם רגעים מרגשים.

בכל זאת, 70 שנים חיכינו לרגע הזה, לעמוד בהר הרצל, זקופים, גאים ויפים, חגיגיים ועצמאיים.

ובכל זאת למה כמה רגעים צבטו לי בלב?

למה הרגשתי החמצה כשראיתי חלקים מהטקס הכל כך מדובר הזה?

לא רק בגלל התככים, הפוליטיקה ברמת - הגן שמאחורי הקלעים, וכן, ממש לא בגלל שאיזה יצור מהונדורס החליט לא לבוא בסוף, לצערנו הנוקב.

אולי בגלל שהטקס סתר את עצמו כל כך הרבה פעמים?

אולי בגלל שכיהודייה מאמינה, שכל כך מאושרת לגור בארץ הזאת, לא יכולתי להזדהות עם חלקים נכבדים מהטקס?

עם מה למשל?

עם הר סיני. לא, אין לי בעיה שהראו אותו. אני דווקא בעד, זה דווקא חיובי שעדיין זוכרים פה במדינה שהגענו משם. ששם נולדנו, שהמולדת שלנו הייתה דווקא סביב התורה, שם במדבר, למול ההר העניו ההוא, שלא ניסה לנכס לעצמו כלום, 40 שנה לפני שנכנסנו לארץ עצמה.

זה דווקא היה יפה ההר סיני, מרשים, מרגש, מעורר.

הבעיה היא, שכשאורו של הר סיני עוד לא התעמעם - התחילו ריקודים, שמשום מה לא נראה לי שהר סיני הביט עליהם בחיוב. היה נדמה לי שדווקא דמעה התגלגלה מפסגתו.

מלוחה, יבשה, שותקת.

אולי בגלל ששכחו לקרוא מה כתוב בו, ורק תקעו אותו כמו סמל עלוב וישן, שאין לו ישות משל עצמו, שאין לו אמירה רלוונטית עד לימינו אנו?

שלמשל כתוב בו: "אנכי ה' אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

בזכותו יצאנו, בזכותו נגאלנו, ולא בזכות כח, גבורה, עוצמה פיזית, או מטס של גמלים מדהימים דוהרים על חולות המדבר. בזכותו גם נכנסנו לארץ, אחרי אלפי שנים.

הרי אף אחד לא משלה את עצמו שעוצמה צבאית בלבד העיפה מפה שבעה צבאות ערב במלחמת העצמאות, כשבחלק ממעוזי הקרבות רק קופסאות שימורים משקשקות הטיסו מפה את הערבים הפרימיטיביים. ואם הקב"ה לא היה שותל בבני הדודים הרוצחים שלנו פילוגים פנימיים ומשחקי כבוד הדדיים - היה להם סיכוי גדול לזרוק אותנו לים.

גם בששת הימים, ודאי ביום כיפור, כשניצלנו בעור שינינו עם ניסים מופלגים ומאירים.

וגם היום, כשכל כך הרבה עומדים לכלותנו - אנחנו זקוקים לכל כך הרבה ניסים.

אז למה שמענו השנה, ביום הזיכרון, נאום שחצני של אחד משרי הממשלה, חובש כיפה דווקא, ש'אנחנו לא זקוקים לעזרה מאף אחד. אנחנו מסתדרים לבד' (ידוע לו כמה ארה"ב ממנת את צבא ההגנה לישראל?)

עם מה עוד לא הזדהיתי? עם הריקודים שהופיעו אחר כך. כאילו, איזה כיף שבאנו לכאן, בואו ונפרוק עול עם ריקודים ששייכים יותר למועדון דיסקו במרכז העיר.

טוב. זה זמנים אחרים, תגידו. זה מה שהנוער צריך.

כן? בתוך טקס ממלכתי מכובד?

זה כבר לא קשור לזה שאני דוסית חסרת תרבות. אני מכירה המון חילונים כבודים שהיו מתביישים בזה. אולי טוב שההונדורסי לא הגיע בסוף.

כן, והיו גם רגעים מרגשים, בהחלט.

אלו שתיארו את הכיסופים לציון, את הגעגוע, את הציפייה, את הבנייה המאומצת והקשה, כמו שבנו ועבדו כאן כל הסבים והסבתות שלי, אלו שהגיעו לפני השואה ואחרי השואה, ובנו כאן נדבך אחרי נדבך, בעמל, ביזע ובאושר, על הזכות.

האם כל החלוצים הללו היו מאושרים לראות את שאר החלקים האומנותיים של הטקס? לפי דעתי הם היו מעדיפים להמשיך לרקוד הורה, ולשיר במקצבים שלא נשמעים כמו Made in USA.

הם באו לכאן לבנות משהו יהודי, ישראלי, מקורי.

לא נראה לי שהם בנו על מדינה שרק עסוקה בחיקוי תרבויות זולות מעבר לים, במקום לייצר משהו טוב משלה.

אבל החלק המדהים ביותר בערב, זה שלא הפסיקו לדבר עליו, ולהתרפק עליו בגאווה עצומה הוא העובדה שאנחנו.... מעצמת היי-טק!
היה נדמה לרגע, שאלפיים שנים חיכינו בחלב, בוורשה, בלוב, בהונגריה, בקהיר, בליטא, בהודו, ובאוסטריה רק כדי שנזכה לראות את... מובילאיי! את וויז! את כל אותם היי-טקיסטים חלוציים שעסוקים בלנטוע נטיעות ולייבש ביצות בגוגל, ששקועים ראשם ורובם בהתיישבות ישראלית במרחבי הרשת העולמית.

רבים מהם, אגב, יורדים מהארץ אחרי שעשו אקזיט מצליח, ועוברים לעמק הסיליקון, למעצמת היי-טק גדולה יותר.

זה היה נשמע כאילו כל דורות העבר, 6 מיליון נרצחים בשואה, עשרות אלפי חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, נפתלי פרנקל, גלעד שאער, ואייל יפרח לא נרצחו לשווא - הם מתו למען האקזיטים המטורפים של ישראלים וישראליות צעירים ומבריקים. הקרבן היה שווה.

(אגב, מובילאיי, וויז וגם הטפטפות לדוגמא, שלושתם פיתוחים יהודיים מבריקים. ישראליים? לא בטוח. היהודים היו תמיד ראשונים בפרסי נובל, אך רובם המוחלט לא גרו, לא נולדו והתחנכו בארץ. ראש יהודי. לא דווקא ישראלי)

טוב, אבל מספיק עם הציניות.

היה גם רגעים מרגשים. מאי קורמן החמודה שנאבקת עם לקות שמיעה ומצליחה בכל זאת לעשות למען הכלל, ולפתח פיתוח מבריק כדי להציל ילדים ממיתה אכזרית ברכב - גרמה לי להזיל דמעה.

גם גברת זינאתי הפשוטה גרמה לי להרהר על ההמשכיות הבין-דורית פה בארץ.

פרופסור פרנקל, סבא של נפתלי ז"ל, עם הפיתוח התורני המדהים שלו, וגם עם הרקע המדעי העשיר שלו. שילוב של תורה עם דרך ארץ מופלא - ריגש ממש.

ובכל זאת.

אפשר לתת עוד הצעות למדליקי משואה לשנה הבאה?

אפשר לתת לרבי חיים קנייבסקי להדליק משואה, לתפארת העם היהודי ומדינת ישראל. ישיש יהודי שהוגה בתורה יום וליל ומחזיק את העולם כולו, באמת, רק עם פיתוחים בגמרא, במשנה ובאגדה?

לרב שלום כהן? האדמו"ר מבעלזא? לרב בעדני? לרב אדלשטיין? האדמו"ר מויז'ניץ? לרב מאזוז?

כולם הוגים יום יום באותו תורה, שממנה התחיל הכל, כן, זאת שירדה מהשמיים בתחילת הטקס, זאת שלידה נולדנו.

ובקשר לנשים החרדיות - אפשר לתת גם לאישה חרדית שהיא לא היי-טקיסטית/ שופטת/ טייסת/ זמרת?

אולי לשכנה שלי, שילדה 12 ילדים לעם היהודי? או גברת וואלך מירושלים, שעזרה בגופה ממש להטיה דמוגרפית משמעותית וחיונית לעם היהודי כשילדה 20 ילדים פה, בירושלים תובב"א?

לתת לכל מיני בחורות שנאבקות לשמור על צביון יהודי טהור, בתוך תרבות ישראלית שמשדרת כל  כך אחרת, לבחורי הישיבות שעמלים יום יום בתורה הקדושה ושומרים על הראש, על העיניים, כדי לחיות בתוך מציאות של קדושה בעולם, שהוציא את המילה הזו מהלקסיקון?

ביום שיתנו גם להם להדליק משואה, וביום שבו החגיגות יתקיימו לפי ההלכה, אז סוף סוף נוכל לומר בפה מלא "לתפארת מדינת ישראל".

***

ובהערת אגב, בשבוע שעבר שמעתי מחברה, שמתגוררת בשכונה ירושלמית מעורבת, שהם היו זקוקים לעירוב פנים שכונתי, שכולל מתיחת חוט שקוף מבניין לבניין. הם לא העזו. הם פחדו ממה שיגידו השכנים על ההשתלטות הדוסית על השכונה. הם תלו בסוף בהסוואות נוראיות, ובתכסיסים שיפים יותר לזמנים אפלים בהיסטוריה כמו ברוסיה הקומוניסטית, עם רכבים שחורים של הקג"ב.

רק כדי שלא ייחשדו בכפייה דתית על השכנים המהוגנים שלהם.

לתפארת מדינת ישראל.