מורים, שימו לב גם אל הילדים שנראים בסדר. יתכן שהם לא

אני כותבת את המכתב הזה, אף על פי שאולי בשבילי זה כבר מאוחר מידי. לאחרים אני מקווה שזה יעזור.

תמיד הייתי הילדה החלקה, הטובה, שעושה מה שמבקשים ממנה, לא מתחצפת למורות, מוציאה ציונים טובים, משקיעה...

זה מה שציפו ממני, וזרמתי עם זה. כך זה היה בהתחלה. לאחר מכן, כשכבר התבגרתי, בסביבות כיתה ה' זה הגיע מהבנה: לא מתחצפים למורה – כי זה עלול לפגוע בה. לא פוגעים בבת – כי אחר כך יכאב לה בלב. ואני, שאולי לא פגעתי בבנות אבל בהחלט נפגעתי, ידעתי מה זה אומר.

ההבנה למה אני משקיעה  בלימודים הגיעה קצת יותר מאוחר. בסביבות כיתה ז' הבנתי שאני משקיעה בשביל העתיד שלי, בשבילי לפרנס את הבית ושבעלי יוכל ללמוד.

אבל אלה היו התובנות שלי בלבד. מסביב המורות התרגלו לראות אותי כמו עד עכשיו – טובה, משקיעה וזהו זה.

אומרים – אין ילד רע, יש ילד שרע לו. אני כנראה מעולם לא הייתי רעה ככה, ולכן לא היתה סיבה שיחשבו שרע לי.

זה התחיל מפגיעות שהשפיעו עלי, המשיך בבגידה של חברה טובה, שהרגה אותי מבפנים, וממשיך עכשיו, בקשיים בבית ובתסכולים שצברתי כלפי עצמי.

בכעס שלי על עצמי שאני לא מספיק בסדר, לא עושה כל מה שאבא-אלוקים רוצה שאעשה, בצער שלי על כך שאין לי דרך לעזור לחברות שסובלות.

ואת כל זה – לבד, בפנים, בלב.

כלפי חוץ אני נראית חזקה, משענת, לא נשענת. עם החיוך הקבוע שנועד להסתיר את העצב והכאב שבפנים, לתמוך בחברות שסובלות, להחזיק אותן, כשאני בקושי מחזיקה את עצמי, כשאני זקוקה נואשות לעזרה, זקוקה לאיזשהו אדם מבוגר שיראה אכפתיות, התייחסות. איזשהי מורה שתשאל: "את בסדר?", ולא תרפה רק כי אני אחייך ואומר שכן. שתגיד ששמה לב לכאב , לצורך בעזרה, שתתמוך.

ואין.

הן התרגלו לראות בי הילדה החזקה שתומכת בחברות שלה, שהיא בסדר תמיד, ואני גם לא יכולה להאשים אותן, כי זה מה שאני מנסה לשדר. שלא יראו את הדמעות, שלא ירחמו, ככה אומר הראש ומותח חיוך על הפרצוף.

אבל הלב כן רוצה, זקוק לתמיכה.

הפנים שלי צוחקות, אבל העיניים שלי בוכות, זועקות וצורחות, מתחננות לעזרה.

ואין.

אני כבר לא מסוגלת לבקש עזרה, לא אחרי שנבגדתי 3 פעמים, ודחו אותי בקש.

"חמודה, תעשי לי רשימה של דברים שאת טובה בהם, תספרי לי מה קרה, אני בלי נדר אדבר איתך שוב".

וזהו, ככה זה נגמר. יועצת בית ספר, יועצת תיכון, מורות מסוימות שהעזתי לגשת אליהן אז, בהתחלה, לפני שהאמון שלי קרס.

אז אני כבר לא מבקשת עזרה, רק מתחננת שישימו לב. שימו לב לעיניים, שימו לב לנשמה.

אבל כמו שכבר אמרתי – אף פעם לא התמקדו בי יותר מידי. תמיד מילאתי אחרי הציפיות שלהם, הייתי הילדה הטובה, ואין סיבה שיחשבו שמשהו לא טוב איתי, שאני סובלת, שאני משוגעת.

"כל הכבוד לך שאת ככה חזקה, עוזרת לאחרות ותומכת בהן", אמרה לי מישהי, מורה, ולי התחשק באותו רגע להפשיל את השרוול, להראות לה את השריטות שיש לי על הזרועות. השריטות שאני יצרתי לעצמי, כי כבר לא יכולתי.

אני יושבת בבית, מכריחה את עצמי ללמוד. יש מבחן ואסור לי להיכשל. חייבת למלא אחרי הציפיות.

והלב כואב.

והאצבעות שאוחזות אלה את אלה כדי שלא ישרטו את הזרועות שורטות אחת את השנייה.

ואז אני שוקעת בסרטים ובספרים שמעבירים אותי למציאות אחרת, משכיחים ממני קצת את הכאב שלי, וכשאני מתעוררת מהם אני מרגישה יותר מגעילה, כי אבא שלי שבשמים עצוב שזה מה שאני עושה. כי גם אם אלה לא סרטים בעייתיים, זה עדיין לא בסדר.

אם יש פה מורים שקוראים את זה, או מבוגרים, אני מתחננת, שימו לב גם אל הילדים שנראים בסדר, שמחייכים והכל איתם נראה טוב. כי יכול להיות שדווקא הם מסתירים בתוכם מטען שלם של רגשות כואבים ותסכולים. זה גיל ההתבגרות, והוא קשה. רובנו מבולבלים ולא יודעים מה אנחנו רוצים מעצמנו. אנחנו זקוקים לעזרה.

שימו לב גם אל אלה שנראים בסדר, תסתכלו על העיניים. הכל נמצא שם. העיניים הן החלונות אל הלב.

ואני אמשיך להתחנן לאבא, שהוא היחיד שמעולם לא עזב אותי, היחיד שמעולם לא אכזב אותי. רק אני מאכזבת אותו, לצערי.

ולפחות אני אוכל לקוות שגם אם אני כבר מקרה אבוד, אולי יש ילדים ונערים שהמכתב הזה יעזור להם.