הורות במחשבה חיובית: למדו את ילדיכם, לנתח, להבחין ולהבדיל

האדם, רואה, שומע ,חווה, לומד ואוסף מידע ללא הרף. נכס יקר ערך הוא: יכולת  ניתוח הדברים אותם הוא קולט.

אדם הניחן ביכולת זו, מפעיל מחשבה אשר בודקת, חוקרת, מבקרת, מבררת בין טוב לרע ולבסוף מגיעה להסקת מסקנות ולימוד לקח למעשה.

יכולת שכזו מובילה ומרוממת את האדם לאיכות אחרת ולדרגה רוחנית גבוהה יותר. הוא איננו סתם "נגרר" ו"עושה מה שכולם עושים", אלא מנתח את הדברים במלאכת הבורר בין הבר לתבן. מברר הוא בין טוב לרע, בין הנכון לשגוי, בין הראוי למה שאינו, בין מה שחן אמיתי לו לבין שקר החן, אותו שהנפש היפה סולדת ממנו.

במקביל וכהמשך לנתיב זה, אדם זה בוחן תדיר את דרכיו ומעשיו הוא, האם ראויים הם, ואינו עושה דברים "סתם כך".

המבדיל בין קודש לחול

למדונו רבותינו, שהטעם אשר בשלו נקבעה ההבדלה בתפילת ערבית של מוצאי שבת בין הקודש לבין החול בברכת "חונן הדעת", בה אומרים אנו "אתה חוננתנו" הוא כי "אם אין דעת – הבדלה מנין". זהו תפקידה של הדעת, "להבחין ולהבדיל". ואם דעת קנית – מה חסרת, אך אם חלילה דעת חסרת...

יכולת זו של ניתוח דברים, יכולת נרכשת היא. תלויה היא בהרגל של הפניית תשומת הלב לכיוון חשיבה זה, ובעקביות.

לנתח את הסיפור

לכן, בעת בה אנו מספרים מעשה כלשהו, נרגיל את הילדים למחשבה ולתגובה, ונעודד אותם לכך.

"מה, לדעתכם, ניתן ללמוד מהסיפור?", "האם כך ראוי לנהוג, או לא? ומדוע?", "מה הייתה כוונתו של פלוני המוזכר בסיפור, והאם מחשבה זו נכונה היא?", "כיצד אפשר לתקן את המצב שנקלעו אליו 'גיבורי' סיפורנו?", "מה אתם הייתם עושים במצב כזה?".

כיוון מחשבה מפתיע

אני מכין אתכם מראש לכך, שהתשובות שתשמעו מפיהם יפתיעו אתכם עד מאד. לפעמים הם שמים לב ומתרכזים בנקודה מסוימת ובפרט שולי, שאנחנו לא נתנו דעתנו עליו די הצורך, ולפעמים הם מציגים כיוון מחשבה שונה לחלוטין.

לעיתים, מחמת תמימותם וראייתם הפשוטה והזכה, ללא הדיפלומטיה של המבוגרים, הם אומרים במילים פשוטות את האמת לאמיתה ללא כחל ושרק. הרעיונות שלהם מרגשים עד מאד.

הוזמנתי פעם לתלמוד תורה, להשתתף במסיבת סיום חומש של בני שש, ולשאת לפניהם דברים. סיפרתי להם סיפור מרתק ומורכב, בו שילבתי, תוך כדי סיפור, שאלות על החומש הנלמד. לבסוף, כאשר נפרדתי מהם, ביקשתי שיכתבו לי על דף נייר מה לדעתם ניתן ללמוד מהסיפור, וישלחו את הדפים אלי הביתה, ומי שיכתוב  דברים נאים אתגמל אותו בפרס קטן.

מה אומר לכם? הם עשו כאשר ביקשתי, והתשובות שקיבלתי מהם היו מרגשות עד כדי כך שהן גרמו לי לתחושת צמרמורת עזה. גם עתה, לאחר תקופה ארוכה, כשאני נזכר בהן חוזרת אותה תחושת צמרמורת המלווה בבושה לנוכח ראייתם התמימה, החודרת והאמיתית, ללא כחל ושרק, טיוח וייפוי.

אך אם איננו מגרים ומאתגרים לחשוב ולנתח, הילד עשוי ללמוד ולהתרגל לשתק ולאבן את מחשבתו, ולא להפעילה. כדרכם של איברי הגוף, שאם אין מפעילים אותם, הם מתנוונים והולכים, חלילה.

אך אם נרגיל אותו לחשיבה מנתחת, יהפוך הרגל זה לקניין עצמי שלו.

מנקודה זו ואילך הדרך למחשבה יצירתית, ולאחר מכן להפוך לאישיות יצירתית, אינה ארוכה.

הורים יקרים, עצרו למספר דקות, התבוננו ותכננו כיצד לעשות זאת. הרגילו את הילדים להעמיק, לדון בסיפור ובמסר היוצא ממנו. אתם והם תצאו נשכרים!

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לתגובות: 9999587bb@gmail.com