מרטיט: "רבש"ע, איך אני מבשר לאשתי שרק ילדה, שהיא איבדה בן אחר?" ראיון בלעדי 

כשמדברים על תעצומות נפש, כמעט בלתי נתפש כיצד זוג צעיר מסוגל לקבל בהכנעה ובאהבה את אחד הניסיונות הכי קשים שיש בדור הזה – לאבד בן, וכמעט באותה נשימה לחגוג יום הולדת לבן שנולד יום לפני הטרגדיה הנוראית.

זה שלוש שנים שהרב מעוז שוקרון (31) ורעייתו נטלי חוגגים יום שכל כולו אומר עצבות ושמחה בערבובייה. יום זה מוקדש לציון יום ההולדת של בנם יוסף חיים, אך בד בבד בני הזוג מציינים ביום זה את פטירתו בטרם עת של בנם בניהו ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים קטלנית והוא בן חמש בלבד.

זה קרה בפרשת תזריע-מצורע של לפני שלוש שנים, כשבני הזוג היו הורים לשלושה ילדים: בן 6 וחצי, מתחתיו ילד כבן חמש ואחריו ילד כבן שנה. נטלי הייתה בחודש התשיעי להריונה, וחוותה צירים חזקים שהצריכו את פינויה לבית החולים כבר במוצאי השבת.

כעבור שעות ספורות, בר"ח אייר, נולד לבני הזוג בשעה טובה בן רביעי שהצטרף למשפחה, והשמחה הייתה גדולה. "בזמן שנטלי נחה בבית החולים, אני חזרתי הביתה כדי לטפל בילדים. באותו יום שלחתי אותם לגן עם סוכריות, שיוכלו לחלק לילדים לכבוד האח הקטן שנולד".

מאוחר יותר החזיר את הילדים הגדולים מהגן, נתן להם לאכול ועשה כמה דברים בבית עד שהגיעה שעת ההוצאה של בן החמש. "איך שאני בא להיכנס עם האוטו לרחוב של הגן, אני רואה סרטים של משטרה שסוגרים את הכביש. חשבתי לעצמי: 'עוד מעט יום הזיכרון, אז אולי עושים פה איזה משהו', ופניתי לרחוב אחר".

בניהו שוקרון ז

אולם איך שירד מהאוטו – חשכו עיניו. "ניגשו אליי עשרות אנשים, ביניהם שוטרים וחובשים של מד"א, ופתאום ראיתי גם את אח שלי. התקרבתי אליהם, ותוך שניות הילדים שהיו לי בידיים נעלמו, ומסביבי נמצאים אנשים שאני לא מכיר. השוטרים לא הפסיקו לשאול שאלות ולתחקר אותי על הבן שלי: 'איך הוא נראה, מה הוא לבש, האם היה לו קורקינט' וכדומה. עניתי על הכול, אבל עוד לא הבנתי מה רוצים ממני".

"רבש"ע, איך מבשרים לאישה שרק עכשיו ילדה – שהיא איבדה בן אחר?

הרב הזדעק. תחושה של לחץ מילאה את הריאות שלו, והוא לא הפסיק לשאול מה קורה, "אבל אף אחד לא הסכים לדבר ולספר לי מה קרה. כולם הסתכלו עליי במבטים מרחמים, ואף אחד לא מוכן להסביר לי מה קרה".

בשלב מסוים הרב מרים את קולו, ודורש בתוקף לדעת. "ואז ניגש אליי קצין משטרה ואומר לי: 'תשמע, הבן שלך נפגע בתאונת דרכים קשה מאוד'. כששאלתי אם הוא מת, הקצין לא ענה. הלכתי לפרדמיק, ושאלתי: 'עשית לו החייאה?'. הוא אומר לי 'לא, אין מה לעשות'".

איך אתה מרגיש באותם רגעים, ומהן התמונות שרצות לך בראש?

"זו הרגשה שקשה וכמעט בלתי אפשרי לתאר במילים. באותם רגעים אני בכלל לא מצליח לעכל את זה שהילד שלי נפטר ושיותר לא אראה אותו. אני זוכר שהתיישבתי על חומה והביאו לי כוס מים, וניסיתי לעכל את כל מה שקורה ללא הצלחה. פתאום אמרו לי 'אין זמן, אתה צריך לספר לאשתך', ועשרות תמונות התחילו לרוץ לי בראש כשחשבתי עליה.

"שאלו אותי אם אני רוצה שישלחו אליה עובדים סוציאליים שיספרו לה, אבל כשחשבתי על האופן שבו סיפרו לי על זה – ידעתי דבר אחד: שאין סיכוי שאני נותן להם לספר את זה, שזה חייב לבוא ממני".

למה בעצם התאכזבת מהאופן שבו סיפרו לך?

"כי אף אחד לא היה מספיק אמיץ לבוא ולהניח את הקלפים על השולחן בצורה בוגרת, ולספר לי שבניהו נהרג. רק כשכבר יצאתי מגדרי ודרשתי לדעת מה קרה, שלחו אליי את קצין משטרה שבישר לי את הבשורה בעצבים ובכעס. נכון שיותר מאוחר הוא התנצל על זה, אבל זה לא משנה את העובדה שלא ככה הייתי צריך לגלות שהבן שלי נפטר. ולא ככה רציתי שאשתי תגלה.

"רציתי ללכת הביתה וליישב את דעתי, אבל אז אמרו לי – לא. אין לך זמן, אתה חייב לבשר לאישה לפני שהיא תדע על זה מהתקשורת, כי זה כבר  יצא החוצה. ריבונו של עולם, איך עושים את זה? איך מבשרים לאישה שרק עכשיו ילדה, שהיא איבדה את בנה הגדול? רציתי קצת זמן כדי לחשוב איך בדיוק עושים את זה, אבל הם התעקשו ואמרו לי שזה כבר פורסם ברשתות החברתיות ואוי ואבוי אם היא תדע את זה משם".

שלחה הודעה על ילד בן חמש שנהרג בתאונה – מבלי לדעת שמדובר בבנה שלה

הרב סר לביתו, אך הטלפון מאשתו לא איחר להגיע. לשאלתה היכן נמצאים הילדים, השיב הרב כי הם אצל חברתה, וניסה להרוויח זמן בכך שאמר לה שהם ידברו מאוחר יותר. "אסור לי להגיד לה כלום, כי אי אפשר בטלפון. תוך כמה דקות מגיעים חברים לקחת אותי עם הרכב לבית החולים, ואיך שאני נכנס לרכב אני מקבל ממנה טלפון נוסף. החלטתי שזה לא הזמן לענות לה כי אנחנו גם ככה עומדים להיפגש, אבל היא לא מרפה ומתקשרת שוב".

כשראתה שבעלה לא מגיב, שלחה לו הודעה בזה הנוסח: מה קורה? שמעתי שהייתה תאונה בבית אל, וילד בן חמש נהרג'. והרב נשאר בשתיקתו, לא רק מולה אלא גם מול הטלפונים משאר בני המשפחה, שבשלב זה מגיעים בזה אחר זה.

אחרי כמה דקות של שתיקה רועמת מצדו, פתאום מצלצל הטלפון של חברו. על הקו אחד מבני משפחתו של הרב, שאומר: 'תמסרו לרב מעוז שאשתו כבר יודעת'. "אז התברר שהיא שוחחה עם אותה חברה שהילדים היו אצלה בטלפון, והחברה פלטה את זה בטעות. אני מגיע לבית החולים, ולפני שאני נכנס אני מתפלל: 'ריבונו של עולם, תן לי כוח. נתת ניסיון, תן לי את הכוח לעמוד מולה, ושהיא תקבל את הדברים. שאני אדע איך לדבר איתה. זה לא הזמן לבכות עכשיו, תן לי את המילים'".

יוסף חיים הי

והשם לא אכזב, ונתן את הכוח. "נכנסתי אליה לחדר, ומצאתי אותה בוכה אבל לא באמת יודעת מה קרה. היא ביקשה שאספר לה מה קרה ואם זה נכון, והתחלתי לספר לה בהדרגה תוך חיזוקים באמונה. אמרתי לה שה' איתנו ואנחנו נעבור את זה, ושהקב"ה נותן כוחות ויצאתי משם. אבל, 'במסתרים תבכה נפשי'".

בנקודה זו חוזר הרב שוקרון בחזרה לבית אל, בדרכו להלוויית בנו בניהו ז"ל שנערכה בלילה – ובדרך משחזר את השתלשלות האירועים, ורואה את יד השם בדבר. "פתאום אני תופס שהקב"ה עשה לה הכנה, ושזה לא בא בבום. פתאום היא שומעת שקרתה תאונה בבית אל, ופתאום נדלקת לה נורה אדומה כשאני לא עונה לה לטלפון, ופתאום החברה מתקשרת אליה ופולטת את מה שהיא פולטת. היא מתחילה להבין לאט לאט, כשבסוף אני מגיע ומבשר לה.

"תזכרו משפט אחד כל החיים, שאותו אמר צדיק מצפת לפני כמה מאות שנים: 'שגגת הרופא – כוונת הבורא'. כמה אנשים חושבים: 'זה הלך ככה, בטעות. אם היה מקבל את הכדור הנכון היה חי'. אבל אין דבר כזה שגגה! גם השגגה של הרופא, זו הכוונה של הבורא יתברך. הכל זה בהשגחה פרטית.

"הקב"ה נתן את בניהו ולקח אותו, אבל עכשיו זה מקבל משמעות אחרת: הקב"ה נתן את התינוק החדש יום קודם, ולקח את בניהו יום למחרת. באותו האמבולנס, אותו נהג שלקח את אשתי מהבית לחדר הלידה, הוא גם זה שהביא אותה מבית החולים להלוויה".

"הרבה אנשים אומרים לי: 'אם אני הייתי במקומך, לא הייתי עומד בניסיון הזה'"

במהלך השבעה הגיעו הרבה אנשים לנחם, אך דווקא אז עלתה בו ברב המחשבה שהקב"ה מנחם את מי שרוצה להתנחם. "בזכות זה, התחלתי לשנות גישה. אני כבר נמצא בתוך הניסיון, ואני רוצה להתנחם. אני רוצה. אני כבר פה. מה אני יכול לעשות, איך קמים מזה? ואני לא לבד, יש לי אישה וילדים ובמצב כזה, או שהבית קורס או שהוא עולה".

ולמרות הקושי, הרב שוקרון בוחר באופציה השנייה. "דווקא בשבעה, כשהגיעו כל כך הרבה אנשים לנחם, התחלתי להרגיש מה שלא הרגשתי אף פעם: קרבת השם מסוג שאי אפשר בכלל לתאר".

איך זה שדווקא שם, בכאב הכי גדול, אתה מרגיש מה שלא הרגשת בשמחה הכי גדולה לצורך העניין? הרי כל הזמן קיימת תורה ומצוות.

"נכון, ובכל זאת זה ששומרים מצוות, לומדים תורה ומתפללים – לא אומר בהכרח שזוכים לקרבת השם. השאלה היא איפה ההרגשה שלנו מונחת, וזו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו כל הזמן,  ולא רק כשקורה משהו. מבחינה חיצונית, כן. קיימתי הכול וחשבתי שאני קרוב לקב"ה, אבל כאן הרגשתי קרבה מסוג אחר לגמרי.

יוסף חיים הי

"כשהבנתי שגם אשתי מרגישה את אותו הדבר, הבנתי שדווקא שם, בניסיון הכי הכי גדול שלנו, יש לנו אפשרות להגיע לגבהים רוחניים שלא ידענו לפני כן. זו התחושה שליוותה אותי גם בשבעה על בניהו ז"ל: הרגשתי שהקב"ה נותן לי כוח להתמודד עם מה שאני צריך להתמודד איתו, נמצא איתי ולא עוזב אותי לרגע. זו קרבה שהיא יותר מקרבה רגילה, משהו אחר".

ובכל זאת קצת קשה לתפוש את זה ברמה האמונית. איך עושים את זה בפועל?

"הרבה אנשים אומרים לי: 'אם אני הייתי במקומך, לא הייתי עומד בניסיון הזה', אבל מה שהם לא יודעים הוא שיחד עם הניסיון, מקבלים את הכוחות להתמודד איתו. למה בכל זאת יש אנשים שנשברים מהניסיונות שלהם? כי הם לא מספיק משתמשים בכלים שלימדו אותנו רבותינו, שזה הרבה הרבה לימוד של אמונה וביטחון, וגם הרבה דיבור עם הקב"ה.

משפחת שוקרון כיום

"אני חושב שההתבודדות זה אחד הכלים שהכי עוזרים לי לעמוד בניסיון, כי יש כוח מאוד גדול בדיבור שלא רק מחזק את האמונה, בבחינת 'האמנתי כי אדבר', אלא גם נותן לך ולאחרים כוחות להתמודד. בדיוק השבוע חגגנו חלאקה ליוסף חיים, ובאותה נשימה, בערב, הייתה האזכרה של בניהו ז"ל. אין ספק שזה ערבוב של רגשות, ואני חושב שמבריאת העולם לא היה עוד מקרה כזה כמו שלנו – אבל עם זאת, הקב"ה לא עוזב ולא מפקיר אף אחד".

"זה ניסיון לא פשוט, אבל אם הקב"ה בחר בכם - יש לכם את הכוחות"

במהלך השבעה נשלחו אליו משמיים שמונה נערים חילוניים שהגיעו כדי לנחם, לאחר שאבא של אחד מהם הציע להם לעשות זאת במקום לנסוע לבלות. "הם הגיעו לשיעור תורה שעשיתי בבית לעילוי נשמת בניהו ז"ל, ואחרי השיעור ביקשו שנארגן שיעור על בסיס קבוע", מספר הרב.

כיום מתקיים השיעור הזה כסדר מדי שלישי ושבת, כבר שלוש שנים. "כל הנערים האלה התחזקו מאוד ברוחניותם, וברוך ה' כבר תוך חצי שנה זכינו להעמיד בתים נאמנים אצל חמישה זוגות שחזרו פה בתשובה. בד בבד הקמנו בית מדרש ועמותה לקירוב רחוקים בשם 'תפארת בניהו'. ברוך ה', כמו שאמרתי כל הזמן, הקב"ה נותן כוחות לא רק להתמודד אלא גם לחזק אנשים אחרים דרך הניסיון שלנו".

מה המסר שלך להורים אחרים ששכלו את ילדיהם ר"ל? איך הם יכולים להתחזק ולמצוא את הכוח להמשיך בתוך הניסיון הקשה הזה?

"עם כל הקושי שלנו לקבל את זה, כמו שאמר הרבי מגור - לא כל דבר אדם צריך לדעת, ולא כל דבר אפשר להבין. לצערי אנחנו עדים ללא מעט מקרים שבהם אנשים מאבדים ילדים, וכתוב בילקוט 'מעם לועז' שכל מי שהתנסה בניסיון הזה, מתנסה בעצם בניסיון של אברהם אבינו בעקידת יצחק.

"אז נכון שלא כולנו אברהם אבינו, אבל אם נבחרנו לניסיון הזה דווקא, צריך לדעת שיש לנו כוחות להתמודד איתו. אם נבחרתם לניסיון, זה סימן שיש לכם בחירה איך להתנהג בתוכו – להתרסק או לקום ולחזק עוד כמה נשמות תועות על הדרך, ביחד איתך. רק הקב"ה יודע למה הוא בחר דווקא בכם לניסיון הזה, וגם אם אתם לא רואים את זה עכשיו – תדעו שיש בכם את העוצמה הנדרשת ואת ההזדמנות לקדש שם שמיים כמו שהרבה אחרים לא יכולים. כתוב "בקרוביי אקדש": לנו יש את היכולת להתקדש ולקדש שם שמיים, דווקא על ידי הקרובים שלנו שנפטרו. והמבחן הוא איך אתה בוחר להתנהג בשעה זו, והאם אתה בוחר, למרות הקושי הגדול, לקום, לחייך, לצמוח ולתת לעצמך ולאחרים את ההזדמנות והתקווה לחיות חיים חדשים".

צפו בסיפור המרגש: