איה קרמרמן הספיקה לשכוח מה זו שבת בלי שבת. וטוב שכך

טוב, זה היה מתיש. אחרי שנים של שמירת שבת, חוויתי שבת בלי שבת.

זאת אומרת, זה לא שחס ושלום חיללנו שבת, פשוט פעם בשנה נותנים לנו להיזכר מה זו שבת חילונית, קרי - יום העצמאות. יום שבתון, דמוי שבת, רק בלי הקדושה השבתית, בלי האיסורים, הקידושים, ואם להסתכן בלהישמע מליצית משהו, בלי התבלין המיוחד.

לרגע הרעיון של שבתון בלי שבת נראה הדבר הכי מגניב שיש. סוף סוף נעשה משהו מעניין עם הילדים. כמה אני שומעת את המשפט הזה: "מסכנים הילדים שלכם. אתם לא עושים איתם כלום. לא נוסעים, לא מבלים, לא רואים את הארץ. הכול אסור. מסכנים". התפיסה הזאת, של אנשים שלא שומרים תורה ומצוות, שממש לא מבינים מה אנחנו עושים כל השבת. "רגע? מה הילדים עושים? כשאין מחשב, פלאפון או טלוויזיה? כשאי אפשר לנסוע לאף מקום ואסור לבשל? איך אתם מעבירים את כל השעות האלה?". לכו תסבירו להם שכאשר השבת יוצאת, כולנו בבאסה שהיא הייתה קצרה מדי ולא הספקנו לדבר על מה שרצינו, לשחק במה שרצינו, ללמוד את מה שרצינו ולאכול את כל הקינוחים שהכנו.

בכל מקרה, החלטנו שאנחנו חייבים לנצל כל רגע מהשבתון החגיגי. מכיוון שיש לנו מסורת לראות בערב את טקס הדלקת המשואות, השאלה שנותרה פתוחה הייתה את מי מזמינים לקיים איתנו את מצוות יום טוב – קורבן על האש של ה' באייר. או ד', לפי השנה הזאת. מיד בתום ההצבעה, סטייל כ"ט בנובמבר, סימסתי למשפחה שנבחרה. אלו אמרו שהם הולכים למשפחה החילונית שלהם, אחרי שהוטח בפניהם המשפט "פעם אחת שכבר אפשר להיפגש איתכם...". המשפחה השנייה אמרה אותו הדבר. הילדים כבר היו על קוצים. מה נעשה? מי יבוא אלינו? את מי מזמינים? שלא יהיה באסה כמו בשנה שעברה, שבה בעלי ואני היינו במיטה עם קלקול קיבה שממש לא תאם לריחות של קבבים. התחלתי גם אני להרגיש לחץ מתגנב לי בגב. לא רציתי לאכזב את הילדים.

בליל יום העצמאות, ולמרות שמריבת החתולות בין יו"ר הכנסת לראש הממשלה קצת הוציאה לי את החשק, החלטתי שמסורת זו מסורת, ואנחנו רואים את הטקס. כבכל שנה הילדים ערכו התערבויות מאחורי הגב שלי, באיזה קטע אני מתחילה לבכות. אין לי מושג מי זכה השנה, אבל מי ששם כסף על מרגלית זינאתי לקח את כל הקופה. אחרי הטקס קבענו שאנחנו משיאים משואה (מדורה) בגינה, וגיסתי הגדילה לעשות וקנתה מרשמלו ושיפודים. אז במקום לישון צהריים, מה שהיה הדבר ההגיוני לעשות, הילדים חיפשו בכל השכונה קרשים, מה שלא הגיוני שיימצא סמוך לל"ג בעומר. אבל מה? ראש הממשלה החליט לתקוע ליו"ר הכנסת, ולנו, ולנאום לנצח. הטקס נגמר כשהילדים היו גמורים. אחרי שבעלי הודיע שהולכים לישון ואין מדורה היום, הבית התמלא בצרחות בכיות ויללות מסכנות בנוסח "אבל הבטחתם"... אם הייתי יותר חכמה או פחות עייפה, הייתי צולה לכל אחד מרשמלו על הגז ובא לציון גואל.

אבא תרחם

לתומי חשבתי כמה זה כיף שבת בלי הכנות שישי במטבח. אבל ירח הדבש נגמר כשבאו האריות שלי והודיעו שהם רעבים. פייר, זה לא בא לי טוב, כי הפנטזיה שלי הייתה שבת בבוקר יום יפה, אמא שותה המון תה צמחים. אחרי פוגרום במטבח, בעלי והילדים הלכו ל"יום שכולו תורה". ואז חזרו. רעבים. שוב. שוב נכנסתי למטבח, רק שבניגוד לניחותא שבתית, הופעל עליי לחץ לא מתון בנוסח "אני מת מרעב!". אז אחרי שהכנתי, בישלתי, עשיתי על האש, ניקיתי ושטפתי, נפל לי האסימון שבעצם אפשר לעשות מלא דברים.

כשאני חוטפת טרללת סדר, יש לי שני מצבים. הראשון הוא מהירות יוסיין בולט. השני הוא מצב טייפון, שבו אני זזה כל כך מהר שהילדים יודעים שאם הם מתקרבים, עליהם להיות מוכנים לרקוד עם הסכנה. התחלתי להזרים כביסות למכונה, קיפלתי, תליתי. סידרתי ארונות, ספרים ואחרי זה מגירות. כשתהיתי אם זה הזמן להוציא את דלי הצבע ולעשות תיקוני טביעות אצבעות בקירות, קריאות "אני רעב" קטעו את קו המחשבה. מה יש להם? הרגע תקעו סטייק?! אז אחרי פוגרום שלישי במטבח, על הדרך כבר הכנתי עוגות, סלטים ומרק לשבת. לקראת הערב, כשטעיתי לחשוב שהיום הארוך הזה הולך להתקפל, הילדים הודיעו שעושים מדורה, נקודה. מה שדחה את עניין המקלחות. טוב, מדורה, מרשמלו וסריחה, אחרי זה מיד מקלחות וסידור הבית. בסוף היום כל כך כאבו לי הרגליים, כל כך הייתי עייפה, שמזל שברחמנותו יתברך, הוא סידר לנו שבת אחרי כל הבלגן הזה.

לא דיינו

שכחתי. שכחתי מה זו שבת של חול. שכחתי מה זה הלחץ הזה להספיק לעשות משהו, להגיד שמיצינו את היום, לעשות וי על רובריקת ההשקעה בילדים. שכחתי מה זה להיתקע בלי אוכל עם משפחה רעבה. שכחתי מה זה לא לנתק את הטלפון. שכחתי מה זה לא להתנתק. שכחתי מה זה לא לשכוח שיש כביסה, כתמים על הקירות, חדשות ונאומים ארוכים מדי. שכחתי מה זה ילדים שחושבים שהם מפסידים משהו בחוץ. שכחתי מה זה לא להשאיר את החול מחוץ לדלת. שכחתי מה זה להיות מוטרדת ששכחתי משהו, שאני יכולה לעשות משהו יותר טוב עם הזמן שלי. במקום פשוט להיות. עם הילדים, עם הבעל, עם הקדושה, עם ה'.

כשבליל הסדר אנחנו שרים את דיינו, ואנחנו מגיעים ל"אילו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת..." מחילה מהשיר, אבל לא. אני לא אומרת דיינו. שבת היא המתנה הכי טובה, הכי סוציאלית והכי רחמנית שקיבלנו מה'. עם האיסורים, הקידושים התפילות והסעודות. כולם חושבים שאת תבלין השבת טועמים באוכל. אבל אחרי שבתון לא שבתי בכלל, אני בוודאות יכולה להגיד שהתבלין המתוק הזה מפוזר בנדיבות על כל דיבור, מעשה ומחשבה של שבת קודש. שבת שבת כמה טוב שבאת, ולא רק פעם בשנה.

פצפוצי שקדים מקורמלים

את הטריק הזה גיליתי בפסח, כשחיפשתי במה לתבל את סלט החסה. בשבועות הבאים הוא ישמש לי כמתכון בסיס לכמה תגליות מוצלחות נוספות.

חומרים:

400 גרם שקדים טחונים, או מיקס של שקדים ואגוזי מלך טחונים / 1 כוס סוכר / 1/2 כפית מלח

אופן ההכנה:

שמים במחבת את השקדים, המלח והסוכר על אש די נמוכה ומתחילים לערבב. המטרה היא לקרמל את הסוכר כך שיעטוף את השקדים. לזה צריך סבלנות. ולערבב. יש להיזהר בכמה דברים: לא להישרף משום שהסוכר המקורמל רותח, לא לשרוף את הסוכר לפני שהוא מתקרמל ולא לשרוף את השקדים. התהליך ייקח כמה דקות, אל תעזבו את המחבת. הסוכר יימס ואז יתקרמל. תוכלו להבחין בשינוי צבע ובריח נהדר. / כשהקרמל עוטף את השקדים, מוציאים מהמחבת כדי שלא יישרף. כשהתערובת מתקררת מעבירים לצנצנת אטומה / מפזרים על סלט חסה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".