פרשת אמור: תפילה בעלת מום

בכמה עניינים הורונו חז"ל, שדברים שאין ראוי להגישם לפני מלך בשר ודם, קל וחומר שאין זה מן הכבוד להשתמש בהם בבית המקדש כלפי שמיא. וכמו לדוגמא: קרבן בעל מום, מים מגולים לניסוך המזבח (סוכה דף נ' ע"א), יין מגולה לניסוך אע"פ שסיננוהו (ב"ב דף צ"ז ע"ב) ועוד כעין זה בכמה מקומות. והסמיכו זאת על הפסוק "הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך" (מלאכי א', ח'), וזועק שם הכתוב לפני כן: "ואם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי, אמר ה' צבאות לכם הכהנים בוזי שמי... מגישים על מזבחי לחם מגואל... וכי תגישון עור לזבוח אין רע, וכי תגישו פִּסֵּחַ וחולה אין רע וגו'...".

בהמשך, מבאר שם הכתוב במפורש שדבר זה פוגע בקיבול התפלות: "ועתה חלו נא פני אל ויחננו, מידכם היתה זאת, הישא מכם פנים? אמר ה' צבאות". ומפרש רש"י: "ועתה אתם הכהנים העושים הרעה הזאת, איך יעלה בלבבכם להיות שלוחי ישראל לבקש עליהם רחמים... הישא את פניכם לשמוע תפילה מפיכם ולחון את שולחיכם". ומבואר שם לפי חז"ל שהפסוקים מדברים גם על עבודת התפילה, כמו שנאמר שם עוד בהמשך: "ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה". ופירש"י בשם רבותינו: "וכן כל תפלות ישראל שמתפללין בכל מקום, הרי הן לי כמנחה טהורה". ע"כ.

לומד מכך הגאון רבי מרדכי מאזוז שליט"א (ראש ישיבת "כסא רחמים" עמנואל), בקונטרס "התפילה והדקדוק קשר הדוק", שהתפלות צריכות להיות בלא שום מום שגיאה ושיבוש! וכל שכן בזמננו שלא נשארו לנו אלא תפלות שהם כנגד הקרבנות, "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע י"ד, ג'). ואיך יערב לנו להגיש על מזבחו תפילה מגואלת בשיבושים, וכי נגישהּ עם מומי הדקדוק, עיווֶרת או פיסחת, אין רע?

וכבר רמז הצדיק רבי רפאל מאזוז זצ"ל (כפי שאמר בשמו נכדו מרן ראש הישיבה שליט"א) על הפסוק "צוהר תעשה לתיבה" (בראשית ו', ט"ז): "תיבה" פירושה "מלה" של תפילה, המצילה ממבול הגשמיות והארציות המציף את העולם. וזהו "צוהר תעשה לתיבה", תעשה אור למלה היוצאת מפיך שתאיר בביטוי בהיר, מדויק וצח כצוהר^[1].

*

רבים יופתעו מכך, אך להווי ידוע כי עד אחר נישואיו, כמעט ולא הקפיד מרן הגאון רבי מצליח מאזוז זצ"ל על תפילה בדקדוק. בג'רבא עיר הולדתו לא היו מקפידים כל כך על היגוי האותיות וחיתוכן, ורבי מצליח הושפע מהאווירה ומעולם לא נתן דעתו על חשיבות הדיוק בתפילה.

התפנית הגדולה שגרמה לו להתחיל להקפיד על המבטא הנכון לשעה ולדורות, ארעה בסיום אחד השיעורים בזמן שלימד בישיבת "חברת התלמוד":

רגילים היו התלמידים להתאסף סביב שלחנו של רבי מצליח בסיום שיעורו, על מנת לברר דברים שלא הובנו בשיעור, ולעתים אף לספר חוויות. "רבי!" סיפר אחד התלמידים באחד הימים, "אתמול בשיעור צרפתית^[2], ניסה המורה לצרפתית ללמדנו להגות נכון את האות U, אך לשווא. אף אחד לא הצליח לבטאה כראוי".

"כן, כן, זה היה קשה מאוד", נשמעו המהומי הסכמה מחבריו. "אני ממש לא הצלחתי", נזכר אחד מהם, "וביטאתי את האות כמו E, ואז המורה לצרפתית ישב עמי שעה ארוכה, ולבסוף הצליח ללמדני את ההיגוי המדויק, על ידי שהזכיר לי כיצד מדרבנים את הסוס לדהור...". התלמידים חייכו, ולאחר מכן התפזרו לענייניהם, כשרבי מצליח נותר אחוז שרעפים.

כל אדם מן השורה היה ממשיך את סדר יומו כרגיל, אך רבנו האיש מצליח היה איש אמיתי, וכשהכיר בדבר שהוא אמת, לא נרתע משינויים. הדבר הדהד חזק בראשו, והוא דן קל וחומר בעצמו "אם במבטא של שפה זרה שזה לצורך חיי שעה, מדקדקים כל כך במשך שעה ארוכה; התפילה, שהיא חיי עולם ובה עומד האדם לפני מלך מלכי המלכים, על אחת כמה וכמה...".

למרות שהיה אז כבר מעל גיל עשרים, שזהו גיל שקשה לאדם להשתנות בו, בכל זאת החליט להיענות במלוא המרץ לאתגר, ומאז החל להקפיד לבטא יפה יפה את האותיות ולתת רווח "בין הדבקים".

[1] וידידי רבי אוריאל דניאל שליט"א הוסיף נופך שלכך בא טעם "פסק" אחר תיבת "צוהר", לרמוז כי חלק מהבהירות בהוצאת התיבה מהפה, הוא על ידי "הפסקה" (פסק) וריוח בין הדבקים, שהמלה תצא מהפה שלימה.

 [2] בישיבת "חברת התלמוד" למדו צרפתית שעה ביום, ורבי מצליח המשיך ללמד שם בהוראת רבו, משום הרע במיעוטו.