סיון רהב מאיר על פרשת אמור: גארבג' טיים או מאני טיים?

"בואו נודה, מעכשיו אנחנו כבר סופרים לאחור את הימים", כך נפתח הקטע שהפיץ בימים אלה יוסי קנפלמכר, מנהל בית ספר "נתיבות משה", בקרב ההורים והתלמידים. "אפשר כבר להרגיש את אווירת סוף השנה, התלמידים כבר מריחים את החופש הגדול. אחרי חופשת הפסח הארוכה אנחנו נכנסים לישורת האחרונה של השנה, אבל ההחלטה היא בידינו: האם התקופה הזו היא "גארבג' טיים" או "מאני טיים"? בעולם הספורט, "גארבג' טיים" (זמן זבל) הוא זמן שנותר בסוף המשחק, שלא יכול להשפיע על התוצאה. כבר נוצר הפרש גדול, ברור איזו קבוצה תנצח, וכל הדקות האחרונות במשחק נמרחות. כולם סתם מחכים בחוסר מתח לשריקת הסיום. אבל יש משחקים שבהם אותן דקות בדיוק מכונות "מאני טיים". המשחק צמוד, וזה הזמן החשוב ביותר שבו יש להציג את הביצועים הטובים ביותר, בשלבי הסיום הקריטיים. המאמן והשחקנים ערניים, כל אחד מצופה לתת מעצמו יותר ממאה אחוז, האווירה מחשמלת, ואין שום תחושת שגרה באוויר. עלינו להסתכל כך על התקופה הקצרה שלפנינו: אם נציג כעת אתגרים רציניים ונעלה את הרף, אם נשאף להצטיין בתחום הלימודי והחברתי, נוכל להכריע איזו אווירה תהיה אצלנו עד לסוף השנה, ונחליט שיש לכולנו עדיין בשביל מה לשחק ולהשקיע".

להרים את ה"מציאה"

"בדברים הבאים אני מבקש לספר 'סוד' אישי שלי, שאני חושב שיש בו תועלת לרבים". כך כתב הרב אלישיב קנוהל, רב הקיבוץ כפר עציון, שנפטר ביום שישי האחרון.

"מלידתי הייתי בינוני, בינוני ממש. בינוני כל כך, עד שהמורה שלי לגמרא בכתה ז' ייעץ לאבי ז''ל לשלוח אותי ללימודי התיכון לבית ספר מקצועי, כי בין כך כנראה שלא אצליח בלימודי בישיבה. אני, בכל אופן, ביקשתי ללמוד בישיבה, ולפני 50 שנה הטרנד היה ללכת לישיבת 'נתיב מאיר'. התקבלתי לישיבה, אולי בזכות אבות, או שבהיותי בינוני עדיין הגעתי לסף הקבלה לישיבה, וכך המשכתי בה עד לכתה י''ב, עם הישגים בינוניים. לאחר הצבא המשכתי ללמוד בישיבת 'מרכז הרב' ובישיבת 'הר עציון', אך תמיד היכולת שלי בלימודים, וממילא הישגי הלימודיים, היו בינוניים. רבים מחברי השיגו אותי ביכולתם הלימודית עשרת מונים. במצב זה, גם הציפיות שלי מעצמי בכמה אוכל לעזור לחברה הסובבת אותי בתחום התורני היו בהתאם. והנה, לפני כעשר שנים זכיתי לכתוב את הספר 'איש ואשה', ולאחריו את הספר 'ואכלת ושבעת'. שני הספרים כנראה נעמו למעיינים בהם, והם כבר הופצו בעשרות אלפי עותקים. התפוצה של הספרים והשיח ההלכתי שבהם יצרו אצלי 'תעסוקה חדשה', של מתן תשובות בכתב ובעל פה לאנשים רבים הפונים אלי יום יום. זכות זו של נתינת מענה וסיוע לאנשים, בעיקר בתחומים של טהרת המשפחה ובענייני זוגיות בכלל, מעמידה אותי במקום נפלא של נתינה מתמדת ורוממות רוח מכוח אותה נתינה. לא דמיינתי לעצמי מעולם שאגיע למקום כל כך מיוחד כפי שזיכה ומזכה אותי הקדוש ברוך הוא. מדוע אני מגלה סוד זה? כדי שכולנו נפנים: הורים לגבי ילדיהם, וכל אדם לגבי עצמו – איננו יודעים מתי הקדוש ברוך הוא יתגלה עלינו. אנו נעשה את שביכולתנו, ואין לך אדם שאין לו מקום. העולם מלא הפתעות, ואנו צריכים להיות מוכנים להרים את ה'מציאה' שתתגלגל לידינו כדי שנוכל להיטיב איתה לכל הסובבים עמנו, ולעולם כולו".

לזכרו.

לזהור

לפעמים נדמה לי שהמילה שאנחנו ההורים משתמשים בה הכי הרבה היא "נו". קשה לספור כמה פעמים נתתי הוראות וביקשתי בקשות, רק הבוקר. פרשת השבוע מתחילה ברצף של אמירות, הוראות וציווים, ורש"י מסביר בתחילת הפרשה שהאמירות האלה נועדו "להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, שהגדולים יורו ויגידו לקטנים מה לעשות, יזהירו את הקטנים.

הביטוי המפורסם הזה במקורותינו, "להזהיר גדולים על הקטנים", זכה לאורך השנים לפרשנות חינוכית אחרת. וכך מסביר הרבי מלובביץ': המטרה היא לא רק להזהיר מלשון אזהרה, אלא גם מלשון זוהר. להזהיר זה לא רק להגיד "תעשה את זה כבר!", או "אני מזהירה אותך". להזהיר זה גם לזהור, להאיר, להשפיע דרך דוגמה אישית, אהבה ורוח חיובית, זוהרת. "להזהיר גדולים על הקטנים" זה אומר שהקטנים פשוט ייראו אצל הדור שמעליהם המון אור וטוב, וממילא – המסרים יעברו אליהם הלאה. הם פשוט ירצו בכך, לא כי מזהירים אותם, אלא כי זוהרים מולם.

לא סופרים אותי

חמותי היא מנחת הורים, שהשתתפה לאחרונה בכנס השנתי הגדול של ארגון "בניין שלם". היא נתנה שם שתי הרצאות: "מריבות בין אחים" ו"לא סופרים אותי". להפתעתה, מעט אימהות נרשמו להרצאה על מריבות בין אחים, נושא שבעבר היה הכי פופולארי בתחום, ומאות נרשמו להרצאה שכותרתה "לא סופרים אותי". כנראה שרבים מרגישים שמשהו בסמכותיות שלנו נשחק, שאנחנו לא באמת נספרים. הילדים, בן הזוג, הסביבה ואולי גם אנחנו עצמנו – לא סופרים אותנו, לא נותנים ערך וחשיבות וכבוד.

אנחנו בעיצומה של ספירת העומר, שמופיעה גם בפרשת השבוע. ימי ספירת העומר, אומרים פרשנינו, מזכירים לנו כמה חשוב לספור. תלמידי רבי עקיבא נפטרו בתקופה הזו משום שהם לא נהגו בכבוד זה כלפי זה. ספירת העומר היא זמן התיקון, אנחנו נקראים לספור את האחר, לכבד אותו. במקביל, אנחנו עוצרים בסוף כל יום וסופרים את היום שחלף. מתקדמים יום אחרי יום, מפסח לחג השבועות, ושמים לב לכל השלבים מיציאת מצרים ועד למתן תורה בהר סיני. לא נותנים לאף יום לחלוף סתם, בלי שנשים לב. השבוע למשל הגענו ל-25 ימים לעומר, נקודת האמצע בין פסח לבין שבועות.

בעידן של "לא סופרים אותי" – אנחנו משתדלים לספור.

הרב הדרי זצ"ל

ההספדים הרבים שנישאו אתמול בירושלים, בגשם, ניסו להקיף דמות מיוחדת. הרב ישעיהו הדרי זצ"ל נפטר בגיל 84, וכל דובר האיר נקודה אחרת. אחד דיבר על הרוממות והאצילות שלו, על העובדה שהרגשת במפגש עמו את צלם האלוקים שבאדם. השני דיבר על החזון והמעשיות. רגע אחרי שחרור הרובע היהודי בששת הימים רץ להקים שם את ישיבת ההסדר, ישיבת הכותל, ועמד בראשה. הוא משך קומץ בחורים למקום כדי שקול התורה יישמע שוב בין החומות. דובר אחר דיבר על השילוב בין העולמות: הרב היה חניך ישיבות חרדיות והיה מחובר לעולמן, אבל קשור מאוד לציונות הדתית. הוא היה בקיא גדול בתורת החסידות, אבל גם בלימוד הישיבתי הליטאי. איש של שילוב ואיזון. תלמיד אחר סיפר על סגנון חינוכי מאופק ומדוד, לא בניסיון תמידי להתחבר לתלמיד ולרדת לרמתו, אלא במטרה להעלות אותו מעלה. המספיד הבא סיפר על הקשר המיוחד למשפחות השכולות ולתלמידיו הלוחמים במערכות ישראל. "הוא ירד לשטח כדי להביא את ניחוח ישיבת וולוז'ין לתוך אוהל הסיירים שלנו", אמר. תלמידו, הסופר הרב חיים סבתו סיפר איך הוא לקח לאורך השנים אלפי צעירים, כמוהו, שלא טעמו לימוד תורה מעמיק – ולימד אותם את הסוד.

לא כתבו עליו בעיתונים, לא הייתה לו חצר או דובר והוא לא סיפק כותרות. חיפוש בגוגל לא מספר כמעט כלום על עשרות שנים של עמל ומסירות שבהן בנה עולמות ובנה אנשים. כמי שזכתה להכירו מעט – נדמה לי שבירושלים הבוקר, ירושלים בלי הרב הדרי, חסר קצת הדר.