הנה כך באים אל אבא בריצה, עם כל הנפילות והשריטות

רק אתה ואני,

בכל כך הרבה מקומות היינו רק שנינו, אתה ואני.

כל כך הרבה דברים קרו, ורק שנינו מבינים אותם.

כל כך הרבה מילים שמעתי, ורק שנינו יודעים מה הן באמת אמרו.

איש אינו מבין ולא יכול להבין. לקח לי המון שנים ללמוד את זה.

תמיד הייתי מחפשת אצל אנשים, וכמה שהם היו מקסימים יותר – הם היו מאכזבים יותר, כי אדם הוא מוגבל כל כך ביכולות שלו, ואינסופי כל כך ברצונות שלו.

מבפנים אני דומה לכוכב לכת עצום, עם כל הטייגות, הג'ונגלים, אורות הניאון, גורדי השחקים, המנהרות התת קרקעיות, המפלים, הנחשים והסלעים, ומבחוץ יש לי רק כמה גרגירים של סבלנות, כמה פירורים של זמן, כמה רגעים של שקט ושיחות נפש ספורות ובודדות.

עם כל הרצון הטוב, אנחנו, בני האדם, קטנים מכדי להציל זה את זה. להציל ממש, לרפד נפילות ולחבוש מכות, לנגב דמעות ולחוות חוויות, לאהוב אהבות ולהיחנק מרוב עומס, להכיל תסכול מתפרץ וכאב שאין לו כותרת – את אלה רק אתה יכול.

פעם ראיתי ילדה קטנה חוזרת מהגן, נשרכת במעלה הרחוב, כולה מלאת יבבות. הדמעות ניגרו על לחייה, אפה היה לח. מפעם לפעם היא ניגבה את הכל בגב יד מלוכלכת, הביטה בשריטה שהייתה לה בברך ובכייה התחדש.

כשעברה ליד שער של וילה מטופחת נבח לעברה כלב, והיא כמעט זינקה באוויר מרוב פחד. היא רצה ככל שיכלה, נשימותיה טרופות ושערותיה סתורות עד שמרחוק, בקצה הרחוב, ראתה את אימא שלה.

כל הכאב והבהלה, כל החום, העייפות והפציעה – הכל פרץ כעת החוצה. היא עברה את הדרך שנותרה לה בריצה, ונפלה לזרועותיה של אמא שלה, מתייפחת בקולי קולות.

"אמא--- והיה שם כלב, ופחדתי, ורינה'לה ברחה לי עם רותי וכמעט הלכתי לאיבוד אז נבהלתי ורצתי ונפלתי, וירד לי דם ובכלל לא היו מים לשטוף... והכנתי לך ציור והוא עף ברוח..."

אמא שלה חיבקה ונישקה, הרימה על הידיים, לקחה אותה לשטוף את הפצע במים, נתנה לה לשתות והרגיעה ונחמה עד שהבכי שכך...

ואני הסתכלתי על כל התמונה ואמרתי לעצמי – הנה כך!

הנה כך באים אל אבא בריצה, עם כל הבכי שנאגר במשך היום שעבר, עם כל הנפילות והשריטות והכלבים שנבחו, והחברים שהלכו והרגשתי לבד, והדם שירד... עם הכל.

אחר כך ראיתי את כל החיים מאז שיצאנו לדרך ועד שנגיע לסוף כמו מעלה רחוב ארוך ארוך, וידעתי שיש זמנים שעוברים אותם רק ככה, בריצה, כמו ילדה קטנה ובוכה, ישר לידיים של אבא.

אי אפשר להסביר במילים את החוויה הזאת. אי אפשר להסביר איזה ערך מטהר, מאוורר ומשיב את הנפש לשיווי משקלה יש לפנייה פרטית לגמרי ומוגנת, קבועה ומשתפת להשם יתברך. מי שמכיר – מבין, ומי שלא מכיר...

מי שלא מכיר, תגידו, איך הוא חי בכלל???