להיזהר, שלא לדחות את החיבוק

אחת לכמה חודשים אני מרגישה צורך להיכנס לפתח הזה שבלע אל תוכו מיליארדי בני אדם, לעבור דרך השער שלא רק צדיקים עברו בו, אך הוא קיבל את כולם בברכה ובמאור פנים.

האבנים העתיקות אולי קרות מעצם מהותן, אך מגען ליטף באהבה את כל מי שהניח ידו עליהם והזרים בו תקווה וחיות אלוקית. הן גם ידעו להטות אוזן לצער, לבכי ולתפילה שבקעה מאינספור לבבות שבורים, להקשיב לדממה האילמת של הצער האצור, ובעתות שמחה להכיל את הלמות הלב הפועם ברגשי הודיה.

יש אבנים עם לב אדם, אבנים שמכסות את האדם.

וכדאי הוא ר' שמעון!

גם הפעם, התיישבתי על ספסל האבן שמאחורי הציון, ממש במרחק נגיעה, ופתחתי את ספר התהילים. סביבי ישבו ועמדו נשים רבות, כל אחת שקועה בשיחתה.

אני טיפוס סקרן ומתקשה להתרכז. מידי פעם אני מרימה עיניים ובוחנת את הנעשה סביבי, את הדמויות החדשות והמעניינות שנוספו לנוף.

באחת ההרמות האלה נפגש מבטי עם זה של בחורה צעירה, כבת 18, בעלת חזות חילונית למהדרין, שיער מתולתל, בהיר וארוך, ומבט שואל. נראה שזו לה הפעם הראשונה שהיא נמצאת בסיטואציה הזו.

מה כולן עושות פה? מה צריך לעשות? היא הייתה כמעט בצורת סימן שאלה.

אף אחת מלבדי לא הבחינה בה. לרגע קט היססתי האם להמשיך להתפלל, ובמשנהו חייכתי אליה ורמזתי לה באצבעי להתקרב.

נדמה שהיא ממש יחלה שמישהו יסביר לה מה קורה פה, ונענתה בחיוך להזמנה.

פתחתי ספר תהילים נוסף, הגשתי לה אותו ואמרתי לה לקרוא. "זה ספר שכתב דוד המלך, שעבר מסלול חיים לא קל, ובתוך הקשיים והצרות כתב שירות ותשבחות לה'. זהו ספר מיוחד שהפך לנכס של עמ"י בכל הדורות ויש בו כוח רב וסגולות נפלאות".

היא הקשיבה לי בעניין והחלה לקרוא ברצינות.

ממש בצמוד אלינו, עמדה אישה והתייפחה בבכי קורע לב. קשה היה להיות בקרבתה. הבחורה הצעירה הפסיקה לקרוא ופנתה אלי בשאלה: "מה יש לה?".

"אינני יודעת, כנראה שיש לה איזו בעיה. אולי מישהו חולה, אולי צרה קשה אחרת".

"אפשר שאחבק אותה?".

"אני לא חושבת שכדאי, נראה שהיא שקועה מאד בצערה... לא כדאי להפריע".

"איך אני יכולה לעזור לה?", ליבה ממש יצא אליה.

"את יכולה לקרוא עוד כמה פרקי תהילים, ולבקש מה' שהם יעמדו לזכותה".

היא השפילה את עיניה  אל הספר והמשיכה לקרוא.

כעבור זמן קצר הרימה אותן שוב, והביטה בצער באישה המתייפחת.

היא התרוממה וביקשה-דרשה ממני להרשות לה לחבק אותה.

הרגשתי לא בנוח למנוע ממנה, היא כ"כ רצתה! הצעתי לה לשאול רשות קודם.

האישה לא חשה כשהתקרבה. היא רכנה אל אזנה ולחשה לה: "אפשר לחבק אותך?".

אולי היא נבהלה, או שלא היה לה מצב רוח למחוות שכאלה, והיא סימנה לה בראשה ובידה "לא!" קשה וחותך.

הנערה השפילה את עיניה באכזבה וחזרה לעברי. הבטתי מהצד ולא ידעתי כיצד להגיב. אנא, ה', עזור לי! שים בפי את המילים הנכונות!

"מסכנה", לחשתי לה, "היא כ"כ בצער... לא מסוגלת שיחבקו אותה עכשיו. בואי, אני אחבק אותך! את יודעת איזה מעשה גדול עשית עכשיו? את ריחמת על אחותך, אף שאינך מכירה אותה,את עוררת את רחמיו של הקב"ה על עם ישראל. את גרמת לו שיביט עליך ויגיד 'תראו איזה ילדים יש לי'. אני בטוחה שביטלת גזרות קשות!".

עיניה אורו. "באמת?!".

המשכנו לשוחח. לא יכולתי להרשות לעצמי להמשיך להתפלל ולתת לרגעים הגדולים לחמוק... המשכנו את השיחה בנושאי אמונה ויהדות, ובסופה, כמובן, החלפנו מספרי טלפון (והקשר ממשיך עד היום).

חזרתי הביתה נרגשת, לא יכלתי להירדם.

גם אני נפעמתי מהסיפור, הוא הותיר בי חותם עצום ותובנות מטלטלות.

לא צריך לחפש, רק להרים עיניים. הם כאן, ממש במרחק נגיעה, מחכים כ"כ שיאירו להם את הדרך, מייחלים כ"כ ומצפים, וגומאים בשקיקה.

ועוד דבר... אולי ראשון: אנחנו עם אחד! אנשים אחים. אותו דם זורם בעורקינו, ושום תשקורת לא תצליח להכפיש ולהפריד ביננו.

אף אחד לא יכול לעצור אותנו מלחבק ברגע האמת. ועלינו להיזהר שלא לדחות את החיבוק.