הבחור הנושר עם הכתר על הראש

אישה אחת, אמא לבן 15, שאלה את עצמה כל הזמן: "איך יצליח בני להתחתן כשיגדל?" אמרו לה, "לפני שאת דואגת מעכשיו שיתחתן, תדאגי שיגדל!". הילד הזה נער בסיכון, אכן גדל בקושי רב. היא התפללה בשבילו בלי סוף. עברו שנים, והיא עדין דואגת. הילד גדל והתבגר, וקצת התגבר. האם הסיכון הפך לסיכוי? הנה הוא. כבר כאן, בשידוכים. אך מציאת אבדתו קשה עליו. מי הבת שתסכים לקחת אותו? האם היא תקבל אותו כמו שהוא, בלי לנסות לתקן אותו כל הזמן?

שלום, מה קורה? אני מנחם ומנסה לנחם את עצמי ש"יהיה בסדר", ולפעמים תוהה: "יהיה בסדר?". האם תימצא לי בת זוג? זו כבר שאלה. אני מחפש אותה בנרות. אנחנו, ההורים ואני, עושים הכל כדי למצוא אותה. והיא... עלומה.

סימן הזיהוי הבולט ביותר שלי הוא הבלורית הגדולה שאני נהנה לטפח. נראית כמין הר של שיער עם תלתל גדול בסוף. כעין כתר. אנשים מזהים אותי מרחוק, והדרך שלהם מאז ומעולם היא להראות זאת בצורה לא מאד נעימה. הנה מספר ביטויים שאני קולט כמעט מדי יום כבר שנים: "הנושר הזה", "המסכן הזה", "הפרחח הזה", ועוד ביטויים שנגמרים במילה "הזה". אני טוען שכולם מדברים אלי כ"זה" ולא כ"הוא". האם הם רואים אותי כסוג של חיה, לא בן אדם?

תתפלאו, אבל אני בא ממשפחה טובה. הורי, אחי ואחיותי נחשבים לטובים ושייכים. בתחילה היה לי קשה עם תדמית השונֶה. לפני שנים, כשבפעם הראשונה חבר בחצר ביתנו אמר לי שאבא שלו אוסר עליו לשחק אתי, נעלבתי. מים רבים עברו בנהר הזה. עם הזמן הפנמתי שזוהי מנת חלקי בחיים. דחוי. והייתי מוסיף שנוא (מלשון שנאה). וכל כך למה? האם כשהם מסתכלים עלי אני משקף להם את היצרים הרעים של עצמם? האם גם הם מחביאים את הרצון לעשות דברים מקובלים פחות? אני מעז, אך הם? ובכל מקרה, אני די מרוויח מהמראה שלי. בלעדיו, אף אחד לא היה רואה אותי ממטר. אתו, לפחות זוכרים שאני קיים. ואם משמיצים אותי, סימן שאני חי.

זה התחיל מלקות למידה שלא אובחנה בגיל צעיר. אולי גם ממרץ אינסופי שתורגם אחר זמן להיפראקטיביות. משהו בכתיבה הפזורה שלי ובחוסר היכולת שלי להקשיב לתכנים הפך אותי חלק גדול מהזמן ללא רלבנטי. המורה הזה (או ההוא, או זה שאחריו) ביקש רק להקנות חומר, וכשהוא נוכח שאני לא בקטע – הוא לא היסס לרגע, ואמר: "צא מהכתה". יום יום יום יום עפתי החוצה כמו טיל. אפשר לומר שבשנים הראשונות התייבשתי שם לגמרי. לא מאחל לאף אחד לבוא בכל בקר ללימודים ולדעת מראש שעוד מעט קט יגידו לו לצאת, דבר יום ביומו, ואז לשהות שעות לבד בחצר בלי שמישהו יתעניין בו.

איפה ההורים שלי? אינני טיפש כזה שמיידע אותם. ולראות אותם דאוגים, קשה לי. כך שרוב הפעמים נשאתי את סבלי בדומיה, בלי להעיר את אוזנם. עד היום אכפת להם והם מנסים לעזור בכל דרך שהיא, אך לפעמים קצרה ידם. והמנהל? גם הוא כנראה לא מצא לי פתרון. היכן אנשי המקצוע שיאבחנו אותי? הם אבחנו! ומה? שנים עד שקלטתי שאין כל אשמה בחוסר היכולת שלי ללמוד. לא אני בראתי את עצמי. תבינו. אלו הכוחות שלי, זה מה יש. ולמי שמבין בזה, אומר, שיש לי גם בעיות של מיקוד ראיה. קלטתי את הקריאה ואני מסוגל לקרוא ספרים, אך הקפיציות שלי והקפיצות של האותיות מול עיני, לפעמים מונעים זאת ממני.

יום אחד יצאנו, קבוצת "פרחחים", לתחנת האוטובוס. שם החלטנו לחקור את הבגאז' ולעבוד קצת על הנהג. מה קרה? אסור לצחוק קצת? זכרו מה שאני אומר לכם, הצחוק הזה, שכל כך מאפיין אותנו, הוא לא צחוק. הוא בכי במסווה של צחוק! ובכן, בדקנו אותו (את הבגאז'), והוא לא היה מלא כל כך. חבר שלי קפץ פנימה, הדלת נסגרה עליו ואנחנו עלינו לאוטובוס בפרצוף תמים, ושילמנו. הסוף היה שאחרי מספר תחנות, מישהו מהנוסעים גילה לנהג, קפצנו למטה לצחוק אתו (עם החבר) וחטפנו צעקות. הַ הַ הַ... עד עכשיו זה מצחיק אותי.

התדמית השלילית שלי התחילה כילד, כשלא יכולתי להבין מה בדיוק רוצים ממני. אך עזבו, זה עבר. עברתי גלגולים וגלגולי גלגולים, והלב של הורי (ושלי) נחמץ מצער תמידי. לא נכון שלא היה מה לעשות אתי. אדייק ואומר, שהידרדרות מתחילה כשהילד במצב של "לא מבין". אילו מישהו היה מכיר את השפה המקצועית המתאימה לי ומנסה להסביר לי בזמן, ואני כלל לא טיפש, ולכוון אותי לפעילות חיובית מתאימה, הייתכן שמצבי היה טוב יותר? או שכן או שלא. אך אולי ההסבר היה מחלחל פנימה.

היום, אני רוצה דבר אחד יותר מכל. להתחתן. כמו שאתם שומעים. גדלתי ועברתי בית ספר שלם בחיים. למדתי לחייך גם כשפוגעים בי. פיתחתי עור של פיל. אך חסרה לי אישה. גם מתבגר בסיכון רוצה להתחתן. האם ביחד נהיה בודדים פחות?

ומה עוד? הבחורים שאני מתחבר אתם. הם פרק בפני עצמו. תגידו אתם, האם בן אדם יכול לשרוד עם ניכור כה גדול, בלי שתהיה לו חֶברה משלו, בעייתית ככל שתהיה? יש בהם מכל וכל. יש לקויי למידה כמוני שנשרו מהלימודים בשלב כזה או אחר, ובאופן טבעי קצת מהדת, אחרים מלאי כעס על ההורים והחברה. יש גם אלו שיש להם כל מיני אובססיות או שאיפות הרסניות, שמדרדרות אותם לפעול נגד הסביבה או נגד עצמם. הם מקבלים אותי כמו שאני, בחמימות וללא תנאי. אני מרגיש אתם טוב.

יש להם מעלה (שאולי היא גם חיסרון) שאין בחברה רגילה. הם דוּגריים מאד ושופכים את האמת בפרצוף. אתה מתחיל לומר משהו – ובשנייה אחת, בשפה ברורה ולא נעימה, מקטלגים את כוונותיך. לא באמת התרגלתי ללשון הישירה והבוטה הזו, אך מה זה סגנון הדיבור הזה, מול החברותיות והקרבה שהם מפגינים כלפי? מה עוד? לפעמים הסגנון פרוע או עם מילים לא ראויות. גם אני משתמש בהן, מעט. האם כדי לשאת חן או כדי להֵרָאות שותף או גיבור?

האם אפשר לקלוט את הנתון שאני צמא מאד למישהו שיתלהב ממני, כי ההתלהבות וההערכה אלי הם מעיין המים שמרווה את צימאוני? איך אפשר לגדול דרך צעקות ומוסר אינסופיים? ואיך גדלים כשהראש סתום לתורה וליראת שמים?

ובכל זאת, יש בי גם משהו חיובי, ואל תזלזלו בזה. אני משכים כל יום לעבודה ויש לי מוטיבציה להרוויח כמה שיותר. ככל שאני מרוויח, כך הערך שלי בעיני עצמי עולה. זה מאלץ אותי לקום בזמן, או שיפטרו אותי. חבל. והעבודה? היא דורשת התאמצות וגבולות. מלצר, או מוכר בחנות, או כל דבר ברמה הזאת. אוי ואבוי למי שמנסה לעשוק אותי ולא לשלם. או לשלם פחות. אין חכמות כאן. או שישלם, או שייזהר ממני.

מעבר לזה, אינני באמת נושר. קל לי להשמיץ את העולם החרדי שדוחה אותי, אך אני מעיד על עצמי שיש מצוות שמעולם לא הפסקתי לקיים. מניח תפילין, ובשבת, כשיש לי כוח, מתפלל במניין.

לא מזמן הרווחתי קצת כסף והלכתי לתת לאבא שלי מעשר, כי המצב הכספי שלו לא מי יודע מה. היה משהו בפעולה הזו שעודד אותי. אולי עצם הנתינה. האם רק נדמה לי שאבא שמח אתי, יותר מאשר עם הכסף?

הבעיה הגדולה היא שאם בצבור הליטאי הרגיל יש עודף בבנות, בצבור ה"נושר" הן חסרות. טוב, יש גם בנות שהתקלקלו, אינני מתחבר אליהן. אני יודע שאני סחורה חבוטה ושהציבור מתרחק ממני. אינני נמצא בשום מסגרת, ועדיין לא החלטתי מה הזהות הברורה שלי. אני גם לא שחור לבן, ובכל זאת יש לי כמה מעלות. יש בי קורטוב של יראת שמים, אני חברותי, עובד קשה, ומבין את החיים הרבה יותר מכל צעיר אחר שלא עבר כלום.

האם גם אתם, קוראים יקרים, מתכוננים להגיד "איזה עסק יש לנו אתו? מה אנחנו קשורים אליו?" התבינו שאתם ואני נמצאים באותה סירה? התוכלו לתת נטפי תקווה למי שמתמודד וקשה לו?

הניה גולדברג היא פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכיםhgoldberg10@gmail.com