הידברות לנוער – בואו נדבר על זה: הו, הייאוש!

הייאוש – יש משהו שלא שמע עליו?
כמה פעמים ניסינו, וניסינו וניסינו – וזה פשוט לא הולך! אז מה עושים? מרימים ידיים, אורזים את התקווה בתוך מזוודה ורודה, נואמים לעצמנו כמה ניסינו ולא הצלחנו, כמה שאיפות היו ואינן עוד, גנוזות להן בתא האפל של הזכרונות במוח... נשמע לכם מוכר? כנראה שכן.

מי מאיתנו לא חווה ייאוש? כנראה שכולנו חווינו. הייאוש הוא למעשה הסיבה הקטנה שמונעת מאיתנו להגיע ליעד שלנו בהמשך הדרך, לדבר המיוחל שאנחנו רוצים, והכי גרוע – הוא גורם לנו לחשוב שאנחנו לגמרי לבד בזה. כולם מצליחים, ואנחנו – בוודאי שלא.

אבל הכי מסוכן הוא כמשמדובר ברוחניות, בהתחזקות שלנו ובקרבה שלנו לאבא'לה שבשמיים. הייאוש יעשה הכל, ירים לנו את כל המחשבות בראש, רק כדי להוריד אותנו מזה, כי זה פשוט גדול עלינו, כל ההתקרבות הזאת!

בין יתר המצאותיו: "מה, תשים כיפה עכשיו? כולם יסתכלו!", "וואי, הציצית הזאת מחממת, אולי נוריד לכמה דקות?", "ככה לוותר על משחק כדורגל? בשבת נחים, לא? אז מה יקרה אם נרוץ קצת, זאת המנוחה שלי!".

ככה, לאט-לאט ובנחישות, הייאוש מגיע ומפלס את דרכו לעזור לנו לקבל החלטה שגויה, שאולי תהרוס לנו את כל מהלך ההתחזקות שלנו. הוא שחקן ממולח,יש לו קשרים עם יצר הכעס והעצב, והעסקים ביניהם דווקא פורחים בזמן האחרון לפני הגאולה.

אבל, מישהו עצר לחשוב רגע, למה אנחנו ביאוש? מה גורם לנו להיות ביאוש? למה אנחנו מרגישים שהעולם מתהפך כשאנחנו לא מצליחים?

התשובה לכך היא פשוטה: שליטה.
אנחנו לא שמים לב, אבל רוב החיים שלנו אנחנו עוסקים בשליטה העצמית שלנו, מרוב שזה כל כך טבעי: בזמנים ובסדר היום שלנו, בחברה שאנחנו נמצאים בה, בלימודים, במשפחה, בעבודה, בכמה כסף יש לי, בניהול קבוצת וואטסאפ, אם עשו לייק לתמונה שלי כמה שאני רוצה ברשת החברתית, אם אני נראה כמו שצריך, אם נאחר את האוטובוס הביתה ובמה לא?!

כך גם ברוחניות. לפעמים אנחנו לוקחים על עצמנו להתחזק בדברים כמו ציצית, כיפה, לבוש צנוע, שבת וכו', ובפעם האחת שאנחנו מנסים ולא מצליחים – אנחנו כבר חותמים על כתב ייאוש ומוותרים.

אנחנו חייבים להרגיש שאנחנו שולטים במצב, ואם לא – זהו, זה נגמר, אפשר לקפל הכל. זהו שקר, אנחנו לא שולטים בהכל – אנחנו מושפעים מכוח זה שדברים בדר"כ הולכים כמו שאנחנו רוצים, וכשלא הולך, זה נראה כמו הסוף.

אנחנו חיים באשליה שאנחנו יכולים לנהל את חיינו ב 100% - כמו שאנחנו רוצים.

אנחנו לא באמת מנהלים את חיינו, אם נפלנו, זה אומר רק דבר אחד – הרצון שלנו לא היה ממוקד מספיק במטרה להצליח, ומי שאיפשר את הנפילה הזאת – הוא ה'. בכך הוא מראה לנו שאנחנו יכולים להגשים את המטרה בצורה טובה אפילו יותר, ובתפילה וברצון הוא גם זה שיתן לנו את הכוח להצליח בפעם הבאה. גם ההצלחות שלנו הן לא בניהול שלנו – אם הצלחנו לעשות מצווה כמו שמירת שבת ולהתעלות או להשיג משהו – זה בוודאי מהשפעת השתדלות והרצון הטוב והכוח שהשקענו, אבל בהחלטה וגזרת הבורא עלינו שכך נצליח ונשיג. אם לא הצלחנו להגיע לאן שרצינו, כנראה שלה' יש תוכניות אחרות בשבילנו כרגע, וצריך לחכות עוד קצת.

כמה מאיתנו מוכנים לאבד שליטה? כמעט אף אחד לא! ולמה? כי כל אחד רוצה שהכל ילך כמו שהוא רוצה בכל דבר.

אבל בעצם, מה רע כל כך בלאבד שליטה? לתינוק יש שליטה על משהו? מקבל אוכל עד הפה, ישן, משחק, החיים שלו יפים – הוא נותן לאחרים לנהל לו את החיים.
אז לא התכוונו שנהפוך להיות תלותיים בכל דבר, אבל לפעמים לדעת לשחרר שליטה זה פשוט לדעת להשלים עם הדברים שה' רוצה שיקרו, ולא להתערב לו בניהול העניינים. להיות רגועים ושלווים שגם אם משהו לא הולך כמו שאנחנו רוצים – אז מה? אנחנו בידיים טובות – הוא יודע טוב יותר מאיתנו מה נכון לנו – גם ההצלחות וגם הנפילות הן לטובתנו.
ראיתם תינוק שהלך מהר-מהר בלי ליפול? דווקא בגלל שנתנו לו ליפול כל הזמן הוא למד ללכת. אם לא היו מאפשרים לו ליפול – הוא כבר היה מצפה שירימו אותו בכל פעם מחדש, ואז וודאי הוא היה הופך להיות נכה באיזשהו שלב בחייו.
כך גם אנחנו – לא נבהל מנפילות שה' נתן שיקרו, זה בשליטתו.

לא קל לשחרר שליטה ולתת לה' לנהל אותנו. זה לפעמים אפילו מפחיד, שמא ה' יעשה משהו שלא רצינו, או יביא אותנו לידי ניסיון שישים אותנו במבחן שנראה גדול עלינו מדי. אבל הדרך לאמונה אמיתית בבורא טמונה בידיעה שהכל לטובה – שה' מנהל את חיי, ורק הוא שולט בהכל ולא אני, והוא יודע טוב יותר ממני מה נכון עבורי – לא משנה מה קורה.

"ה' הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות".