פרשת בהר: הצד השני של המטבע

קבצן רעב ניגש לעשיר שמן ודשן המצוי בעיצומה של דיאטה, ומבקש ממנו מעט אוכל. "שלושה ימים לא אכלתי..." מנסה הקבצן לנגן על מצפונו.

"כל הכבוד! איזה כח רצון יש לך! הלוואי עלי..." מפטיר השמן וממשיך בדרכו.

*

הגאון רבי יאשיהו פינטו זצ"ל, בספרו "כסף נבחר", מוצא במצוות השמיטה שתי מתנות מופלאות: האמונה ומדת הצדקה.

כשהעשיר ניצב בחיבוק ידיים מול שדותיו הרחבים, כאילו לא שלו הם, הוא נזכר מי הם הבעלים האמתיים של האדמות, ואז מתחדדת אצלו מדת האמונה. כשהוא נאלץ לאכול מן הפירות בתור אורח, הוא גם מרגיש לפתע את תחושתו של העני כשהוא מצפה לשלחן אחרים. כשהוא נושא עיניו למרום ושואל בחשש "מה נאכל בשנה השביעית?", הוא גם מבין באחת את טיבן של הדמעות הדולפות מעיניו של קשה-יום המלא בדאגה כיצד יביא טרף לביתו.

אחת לשבע שנים ניתנת לעשיר הזדמנות לראות את הדברים מצדו השני של המטבע. כך יכין עצמו לקראת שש השנים הבאות, ללכת בנתיב האמונה ולאחוז בפלך הצדקה.

*

ואכן, חוק הוא בטבע אנוש - מי שמעולם לא הכיר טיבה של עניות, יקשה עליו לחוש ברעבונו של הדל. גם אם יהיה אדם רחמן בטבעו, כל עוד לא חש על בשרו – לא יבין. מה שרואים מבקתתו של העני – לא רואים מטירתו של העשיר.

צאו ובדקו, אנשים נדיבים הם בדרך כלל כאלה שסבלו בעבר מעניות וחשו את תחושת החוסר. בִּדְקוּ מי מאנשי השלטון דואג לחלשים, ותגלו שאלו אנשים שהיו בעבר במעגל העוני.

על כל פנים, על העשיר לנסות לחוש את תחושתו של העני, להרגיש איך הוא סובל מקור, איך הוא חש ברעב, ורק כך יוכל להיטיב לו לפי צורכו. הגאון רבי נסים יעקב עטיה זצ"ל, בספר "כבוד יום טוב" (עמ' 329), מצא לכך רמז בפסוק: "את העני עמך" (שמות כ"ב, כ"ד) – עליך לרדת לעומקו ולמצבו של העני, לחוש כאילו אתה בעצמך עני, וכך ייקל עליך לרחם עליו לתת לו די מחסורו אשר יחסר לו.

מלבד בשנת השמיטה, יש לעשירים הזדמנות נוספת לחוש במצוקתם של העניים, והיא בימי צום. זוהי גם אחת מהמטרות של התענית, שיכיר צער הרעבון וירחם על הרעבים. ובזה פירשו את הפסוק: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ וגו' הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיה נ"ח, ו'-ז') – על ידי הצום שיביא אותך להכיר במצוקת הרעבים, "פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית", ואז ממילא מצווה גוררת מצווה, שאחר שתאכילם תזכה גם בהלבשת ערומים, "כי תראה ערום וכסיתו".

יסוד זה אנו מוצאים גם במסכת ברכות (מ' ע"א), שם אמרו חז"ל: "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' והדר 'ואכלת ושבעת'. והטעם לכך כיון שהשבֵעַ איננו מרגיש בחסרונו של הרעב (במקרה הזה הבהמה)".

*

נוהג היה הגאון רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל ללכת בימות החורף לאסוף כסף מנדיבי עם עבור בגדים חמים ליתומים ולאלמנות.

פעם הלך להתרים לצדקה עשיר גדול, שכגודל עושרו כן גודל קמצנותו. יום שלג היה אותו היום, והקור בחוץ היה מקפיא עצמות. הגיע הרב לפתח ביתו של העשיר, ונקש על הדלת. העשיר, שביתו מוסק היה היטב, יצא לקראתו בבגד קל וקידמו לשלום.

ביקש העשיר להכניסו לטרקלינו המהודר ולכבדו בכוס משקה חם, אך הרב התעקש להישאר במקומו במפתן הדלת, ולדבר עם העשיר שם. פתח הרב בשבח מצוות הצדקה, והאריך בדברים אודות צערם של היתומים והאלמנות הקופאים מקור מחוסר כסות ראויה.

ככל שהאריך הרב בדיבורו, גילה העשיר סימני מצוקה הולכים וגוברים. גופו החל לרעוד בלא שליטה, שיניו נקשו זו לזו והוא התקשה לעמוד בקור המצמית שלא הסכין אליו מעולם.

משנוכח לראות כי הרב אינו מתכוון לסיים את דבריו, והקור כבר חדר לתוך עצמותיו הפנימיות, ביקש והפציר שוב בכל לשון של בקשה כי יאות הרב להיכנס לסלון החמים. "איני מסוגל עוד לעמוד בכפור הזה", אמר בחוסר אונים ובקוצר רוח.

"נכון שזו הרגשה קשה?...", הישיר אליו הרב מבטו, "את ההרגשה הזו מרגישים עניי העיר, ולא לשעה קלה, אלא במשך כל חודשי החורף. עבורם באתי לדבר על לבך!".

העשיר לא נזקק למלה אחת נוספת. אחר שחש על בשרו את סבלם של העניים, בו במקום הבטיח לספק לנצרכים בעירו בגדים חמים.

גם אם שפר עלינו מצבנו, ננסה בדמיוננו להיכנס לנעליו של העני ולחוש את תחושתו. חבל להמתין שה' יטעים אותנו בהרגשתו של הנזקק...