סיון רהב מאיר על פרשת בהר: לשים לב לסימנים

את הסדקים הראשונים קשה לאתר. את הרגעים שבהם עוד אפשר לתקן, ובקלות, קל לפספס. פרשת השבוע מספרת על אדם שמצבו הכלכלי מתחיל להתדרדר, ודורשת מאיתנו: "והחזקת בו". רש"י כותב שאסור להניח לו ליפול ולהתרסק, וצריך לחזק אותו כבר מההתחלה. הוא גם ממשיל זאת לחמור שסוחב משא כבד. אם המשא מתנדנד כשהוא על גבו – אדם אחד יכול לייצב אותו. אבל אם הכל נפל לארץ והתפזר והתרסק – גם חמישה לא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו. כשעוד אפשר לעזור למישהו, זה פחות אטרקטיבי ומדובר. כשהוא כבר בעשירון התחתון ועובר לגור ברחוב – אז הסיפור כבר מושך יותר תשומת לב.

העיקרון הזה נכון כנראה גם בזוגיות (מתי מתחילים לטפל, כשמופיעות בעיות קלות או חלילה כשהכול מתנפץ?), ביחס לנוער בסיכון (האם מחכים לפיצוץ גדול, או מנסים לשפר את המצב מבעוד מועד?), ביחס לאיתור מוקדם של מחלות, משברים נפשיים ועוד ועוד.

פרשנים רבים כותבים שההוראה הזו אמורה לגרום לנו לפקוח עיניים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים, ולנסות לראות דברים מבעוד מועד.

הארץ לא שלנו?

זהירות, רעיון לא פופולרי: אנחנו שומעים המון נאומים על "זכותנו על הארץ". ביום העצמאות, ביום ירושלים ובעצם תמיד, פוליטיקאים מדברים על הזכות הבלתי מעורערת שלנו על המקום הזה. זה נכון, בפרט מול אויבים שמנסים לערער על כך, אבל מי שיקרא את פרשת השבוע ישים לב שהיא לא מדברת על זכותנו על הארץ אלא בעיקר על חובתנו על הארץ. לא קל להפנים את העובדה הזו, אבל האדמה הזו שייכת לנו רק אם נתנהג עליה נכון. "כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", מזכירה הפרשה. הארץ אינה שלנו אלא של מי שברא אותה. חז"ל נותנים לנו עצה טובה ביחס לארץ ישראל: "אל תעשו עצמכם עיקר". כלומר, עלינו להרפות, לשבות (בשבת), לשמוט (בשנת שמיטה) ולשים לב שאנחנו מתנהגים בהתאם לקודים ולהוראות ההפעלה שהמקום המיוחד הזה דורש. הערכים, התרבות, השפה, החינוך – הכול צריך להיות מספיק ברמה. במקום אחר חז"ל כותבים שאלוקים כאילו אומר לנו: "כשתהיו שלי – הרי היא שלכם". כלומר, היחס שלנו לארץ ישראל לא אמור להיות יחס רכושני של "מגיע לי", אלא יחס של "אני מקווה להיות ראוי".

לאנשי הצללים

אנחנו לא יודעים מי בדיוק הביא את המידע החשוב שפורסם השבוע על השקרים האיראניים. אנשי המודיעין נשארים בדרך כלל בצל, בלי שנוכל להודות להם. אחד מהם, לצערנו, נתפס ונחשף וזכה לפרסום: השבוע מלאו 53 שנים להוצאתו להורג של אחד מאנשי הסוד הבכירים בתולדותינו, אלי כהן הי"ד. כהן ריגל לטובת ישראל בדמשק, בזהות בדויה, והביא מידע רב ערך. פרטים רבים על פעילותו ועל לכידתו עדיין לא ברורים. רק בשנים האחרונות, למשל, קיבלו בני משפחתו מספר עדויות מרגשות על כך שהוא הצליח להשיג בסוריה מצה בימי הפסח. הנה עדות אחת לדוגמה, ששמע אברהם, אחיו של אלי, מאישה יהודייה שעלתה מסוריה לישראל: "אבא שלי היה סוחר יהודי בשוק 'אל חמדיה' בדמשק. בחול המועד פסח נכנס לחנות שלנו כאמל אמין ת'אבת (שמו הבדוי של כהן). הייתי ילדה קטנה, ואני זוכרת איך הוא ניגש לאבא שלי ואמר: 'אדון יוסף, אני רעב מאוד, יש לך משהו לאכול?'. אבא שלי הסביר: 'אדון כאמל, אצלנו היהודים פסח עכשיו, אין לנו לחם או פיתות, רק מצות'. האורח המכובד העמיד פנים שהוא שומע על כך לראשונה: 'מצות? מה זה? טוב, לא משנה, תביא לי מה שיש, העיקר לאכול משהו'. אני זוכרת איך אז אלי כהן נטל את המצה בידיו, התרחק לפינה, מלמל לעצמו בשקט כמה מלים, ואכל אותה".

את מכתבו האחרון כתב בפני הרב ניסים כהן, רבה של סוריה, לפני תלייתו היום לפני 53 שנים. המכתב מסתיים במילים: "התפללו לעילוי נשמתי".

לזכרו של אליהו בן שאול וסופיה.

לדעת שיש סוד

הדברים הבאים נכתבים אחרי שיחה עם מדריך בתנועת נוער, שחשש שליל ל"ג בעומר יהפוך בעיקר להזדמנות להתנסות ראשונה בסיגריות או באלכוהול. הוא סיפר לי מה המסר שהוא אישית ינסה להעביר לחניכים שלו:

הערב, ל"ג בעומר, יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, שמזוהה יותר מכל עם תורת הסוד. ומה יעשה מי שלא מבין בתורת הסוד? יידע לפחות שיש סוד בעולם. שהמציאות הנגלית היא לא הכול, שיש רובד עמוק נוסף במציאות, שהשכבה החיצונית שאנחנו רואים רוב הזמן היא רק הקליפה שמסתירה את מה שבפנים. רובנו הרי לא מבינים דבר בקבלה, ובכל זאת מרגישים שקורה משהו בל"ג בעומר.

כחצי מיליון אנשים צפויים לעלות גם השנה לקברו של רבי שמעון בר יוחאי. רובם לא לומדים את ספר הזוהר, אבל הם מרגישים ש"יש כאן משהו מעבר". מיליוני ילדים שחלקם אולי לא שמעו על רבי שמעון בר יוחאי אוספים כבר שבועות קרשים בהתלהבות רבה, ויתאספו הערב להדליק אש גדולה בתוך החושך דווקא ביום פטירתו.

גם בלי להיות מקובלים, היום הזה קורא לנו לאמץ מבט פנימי יותר: כך לגבי התורה (מתחת לטקסט הפשוט יש עומקים על גבי עומקים), כך בנוגע למציאות שסביבנו (הכותרות התקשורתיות מספרות לעתים רק על מה שגלוי ושטחי) וכך ביחס לאדם, לזולת (החיצוניות, כידוע, מסתירה לעתים את הפנימיות, את הנשמה). זה יום שבו נזכרים בכך שהרוב – סמוי מן העין, וכדאי להתאמץ ולשים לב אליו. ל"ג בעומר שמח.

רבי שמעון בר יוחאי

הקוראת מרים ויצמן כתבה לי: "נקודה למחשבה: מסורת המדורות המקובלת מאוד צומצמה השנה בגלל מזג האוויר, אבל אולי זו הזדמנות לברר טוב יותר מה משמעות היום הזה. במקום להתבלבל בין עיקר וטפל, ולקדש רק את המדורה והמרשמלו, אפשר ללמוד על תורת הסוד, על פנימיות התורה ופנימיות החיים, על כל המסרים שהשאיר לנו רבי שמעון בר יוחאי".

אז בהמשך לדבריה של מרים, נלמד רק שני משפטים מתוך תורתו של מי שהיום יום פטירתו:

"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" – עד כדי כך החשיב רבי שמעון בר יוחאי את כבודו של הזולת. האיש שמדליקים לכבודו מדורות של אש, אומר לנו שעדיף להיכוות באש ולא חלילה לפגוע באחר בפומבי.

"קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג" – היחסים בין הורים לילדים ובין בני הזוג הם התשתית של החברה. מלחמת גוג ומגוג נשמעת כמו איום קטלני, אבל לפי רבי שמעון בר יוחאי, התרבות בתוך הבתים שלנו, כלומר היחס, התכנים, הכבוד, השפה – הם מהותיים אפילו יותר.