מה את מרגישה כשאת מכניסה את הילד שלך לגן?

היא שוב צלצלה, והפעם היא היתה המומה באמת.

"אני לא מבינה איך הרגשות שלי קשורים להתנהגות של הילד שלי!".

"את באמת רוצה להגיד לי שאם לי קשה להיפרד מהילד שלי בבוקר כשהוא הולך לגן, ואם אני לא בטוחה ולא סומכת על הגננות שלו – זה מה שגורם לו לעשות לי סצנות כל בוקר??? אני אומרת לך שאף פעם לא אמרתי לו את זה".

"אני ממש מבולבלת ולא מבינה את הקשר הזה!".

את מכירה סיטואציה כזו? שאחד מהילדים שלך מתקשה להיכנס בבוקר לגן? הוא מתחיל את הבכיות עוד מהאוטו או מהבית, ואת שוב צריכה למצוא דרכים מפתות מאד, ולהבטיח הרבה פרסים ומתנות כדי שיסכים להיכנס לגן?

את מוכנה להבטיח כמעט הכל, העיקר שיכנס לגן ואת תוכלי להגיע בזמן לעבודה...

בטח דיברת הרבה עם הגננת, בדקת ובררת שאין שום סיבה מוצדקת לבכי הממושך הזה, כי בגן הוא משחק ומשתתף יפה. אולי גם ניסיתם לעשות איזושהי תכנית פעולה מעודדת כדי להקל עליו את ההסתגלות, אבל זה לא עובד. מדוע?

זו הייתה שיחה בהמשכים עם שירה (שם בדוי). זה התחיל כשהיא התקשרה בפעם הראשונה בתסכול, בכעס, עם הרבה עוגמת נפש ועוד רגשות קשים, וביקשה עזרה – מה לעשות עם הילד שלה, שלא רוצה להיכנס לגן ורק בוכה. "אנחנו כבר שלושה חודשים מתחילת השנה, ותקופת ההסתגלות הייתה אמורה כבר לעבור, אבל היא עדיין לא חלפה", כך היא תיארה בשיחתנו הראשונה.

אחרי שיחה מפורטת על כל המצב, כגון: בן כמה הילד, באיזה גן הוא, האם הוא מכיר את הגננת או את החברים משנים קודמות ועוד שאלות חשובות, הבנתי משירה הכל!

ביחד הבנו ושיפרנו את הסיבה להתנהגות של הילד שלה בכל בוקר, וכל זה על ידי שאלה אחת, משמעותית וגורלית:

מה את מרגישה כשאת מכניסה את הילד שלך לגן?

מה את מרגישה כשאת נפרדת ממנו? האם את בטוחה שכיף לו בגן? האם את בטוחה שהגננות אוהבות אותו? האם את סומכת על הצוות החינוכי (שהרי כבר בדקת ובררת עליו קודם...)? האם את בטוחה שהוא יסתדר עם החברים, שיאהבו אותו ושהוא ישחק נפלא?

שירה הבינה שלה קשה מאד עם הגננת של הילד שלה. היא מרגישה שהיא לא אוהבת אותו מספיק, אולי לא מקבלת אותו ממש בשמחה, והיא מרגישה שאין לו מספיק חברים.

לאחר שיחה מפורטת ומעמיקה עם שירה, שירה הבינה שכל מה שהיא מרגישה לא בטוח נכון. אלו רגשות ואמונות שקריות שיש לה על הילד שלה (שלא באשמתה בכלל) באופן כללי, על צוות הגן... אבל אין לה שום הוכחות אמתיות לכך.

אם גם את מזדהה עם הסיפור של שירה, תבררי עם עצמך ותבדקי מה את מרגישה מול הילד שלך ומול הצוות החינוכי. אלו אמונות יש לך על הילד הזה. אל תיבהלי לגלות שיתכן שהתשובות לא יהיו חיוביות.

אולי את מאמינה שקשה לו בחברה, אולי את מאמינה שהוא לא אהוב, שהגננות לא מתייחסות אליו מספיק. אל תשכחי דבר חשוב – שאלו הן אמונות, ורוב הסיכויים הם שהן אמונות שקריות. עכשיו בטח גם את תשאלי ותגידי:

"אני לא מבינה, איך הרגשות שלי קשורים לילד שלי?".

זה בדיוק מה ששירה שאלה.

אז תדעי לך, שמה שאת מרגישה – את משדרת לילד שלך. הילד שלך צריך את הביטחון של אמא, הוא צריך להרגיש שאת סומכת עליו ועל הצוות החינוכי שאיתו הוא אמור "לבלות" חצי מיומו. הוא מרגיש את מה שאת מרגישה (ומניסיון שלי כגננת וכתומכת – ברוב הפעמים אין שחר לחששות שלנו, על אף שהם טבעיים).

אז אם את רוצה שהילד שלך יכנס לגן בשמחה, וגם לך יהיה יום שמח ורגוע – שהרי מה יותר טוב מזה שלילד שלך טוב בגן ואת בטוחה בכך?! – תשאלי את עצמך את השאלות הנכונות ותעני עליהן בכנות, לעצמך. אני מבטיחה לך תוצאות.

כמובן ששיתוף פעולה עם הגננת מועיל ומוסיף מאד: עידודים, מילים טובות, פתקים טובים לגננת, נשיקה וחיבוק של אמא בלי להתעכב ובלי להסס, עם ביטחון מלא ותשדורת ברורה שאת לא דואגת ובטוחה שטוב לו ושיהיה לו יום שמח. מילות פרידה קצרות:

 "להתראות, ילד של אמא, ניפגש בצהרים. שיהיה לך יום טוב".

בכך תעזרי גם לו וגם לעצמך. עם קצת מודעות וכנות תיצרי לשניכם יום שמח, זורם ונעים.

את ודאי שואלת כיצד הסיפור עם שירה הסתיים, מה הועילה הידיעה שיש לה אמונות שקריות (שלא באשמתה) על הילד שלה ומה עושים עם אמונות שקריות? על כך בשבוע הבא.

בהצלחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il