הכומר נטש את הכל והתחנן: "אני מבקש דרך תשובה". מרטיט

הרב שלום מאיר וואלאך, מספר בגיליון 'וקראת לשבת עונג', סיפור אמיתי ומעורר לבבות: "על מנדל שוּב שמעתם? קברו נמצא בטבריה, וזה סיפורו המזעזע", פותח הרב וואלאך את דבריו.

"באחת מישיבות הונגריה למד בחור מבריק, ברוך כשרונות. אבל, כפי שקורה תכופות, הענווה לא נמנתה על סגולותיו. שאיפותיו הרקיעו שחקים, סבור היה שיעפיל לפסגות במהרה וכוכבו ידרוך כשביט. בעודו נער כבר ביקש להתמנות כרב. את הבחינות עבר בהצטיינות, הוסמך להוראה בהתלהבות. אבל אם משום שעמדו על אופיו ומזגו, ואם משום גילו הצעיר ורווקותו, נכשלו כל נסיונותיו לעלות על כס רבנות.

"מנסיון לנסיון ומכישלון לכישלון רבתה התמרמרותו. על כולם: על הפרנסים שסירבו, על הרבנים שעמדו מנגד, על הקהל שהסכים עם בחירת מתחריו. ההתמרמרות גאתה עד שהתפרצה בקריסת מערכות, בשריפת כל הגשרים: הוא יתנקם בכולם: בפרנסים וברבנים ובהמון העם. קם ונטש את היהדות, והסתפח לאויביה! המיר את דתו, ופנה ללימודי כמוּרה. שם, יידעו להעריך את כישוריו. שם, ידרוך כוכבו. ומשם, ילמד את כל היהודים לקח!

ואכן, בכישרונותיו וביקוד שנאתו - טיפס מעלה מעלה אל הפסגה. לא ארכו הימים והוא התמנה לקרדינל, משרה רמת מעלה ועתירת שררה. אך בכך לא הסתפק. זו היתה עבורו נקודת פתיחה בלבד. באותם ימים גאתה האנטישמיות בארצו. בני נוער מסיתים התאגדו בפלוגות 'צלב הברזל' ופרעו פרעות ביהודים. שרפו חנויות, התעללו ועינו. הקרדינל מנדל שוב העניק להם את הצידוק הרעיוני, את התשתית האידאולוגית. פירסם מאמרים רוויי שיטנה, משובצי מובאות שהוצאו מהקשרן, בהן כתב נגד היהודים בארסיות משולחת רסן. האנטישמים ציטטוהו כידען ובר סמכא, כמה צרות נגרמו בעטיו...

יהודי מיוסר התייצב בחדרו של הרבי: "אני מנדל שוב"...

מלחמת העולם פרצה, יהודים החלו להישלח להשמדה. תורת הגזע הנאצית המעוותת קנתה אחיזה, הקרדינל המומר חש שמעמדו אינו כה מובטח. חלום ביעותים שחלם הכריע את הכף. יום אחד התייצב יהודי מיוסר בחדרו של הרבי מסקולן זצ"ל, אביהם של היתומים והפליטים, המגורשים וחסרי הבית, והציג עצמו: "אני מנדל שוב"… הוא נטש הכל, וחמק בחשאי מלשכתו המפוארת. שב לדתו ואמונתו בכפיפות קומה, ביקש תיקון תשובה...

הרבי לא הכביד עליו בסיגופים, הורהו דברים סמליים. אבל אֶחיו הסבו לו יסורי כפרה למכביר. רבים כל כך סבלו מהטפותיו הארסיות, ועתה לא כלאו את טינתם. חירפוהו, נידוהו, וסבל הכל בדומיה. הסתגר והצטנף, בִּלָה ימיו ולילותיו בתפילה ובתחינה, בצומות ואמירת תהלים. לכפר, למרק, להיטהר.

בסוף ימיו עלה ארצה, והמשיך בחיי החרטה והוידוי. ובמקום שבעלי תשובה עומדים, שם גם מקומו. מי שקרבו, עודדו, האיר אליו פנים, חיזקו בדרכו החדשה, היה, כאמור, הרבי מסקולן זצ"ל.

יום אחד, בשיחתו עמו, שאלו: "אמור נא לי, ר' מנדל. בשעתו, קרה מה שקרה. נטשת בטריקת דלת, כפרת בעיקר, פנית לעבודה זרה מתועבת. היית שם לכומר, לקרדינל. היסתת והרשעת - למה לא השלמת את המהלך? למה לא שינית את שמך, את שם משפחתך?"

עיני בעל התשובה התכסו בדוק דמעות, ואמר: "אגלה לכם, רבי. שמרתי על השם 'שוב', כי ידעתי תמיד ששוב אשוב"…

נפש יהודי מי יידע!