אתם שואלים, מנוחה פוקס עונה: איך מקרבים בין אבא לילדיו?

אנחנו נשואים באושר, ברוך ה'. מגדלים חמישה ילדים מקסימים. בעלי יוצא לעבודה מוקדם מאוד בבוקר, אחרי התפילה, ואני נשארת לבדי עם הילדים. אני מכינה אותם ללימודים ומסיעה אותם לבית הספר, אני מקבלת אותם בצהריים עם ארוחה חמה ומכינה אתם שיעורי בית. אני משכיבה אותם לישון – ואז בעלי חוזר. יוצא שהוא לא רואה את הילדים בכלל כל היום, ואני עובדת סביבם כל היום, ועם הקטן גם באמצע הלילה.

בעלי אומר שאין מה לעשות, אני לא עובדת בחוץ והוא כן. אני מרגישה שזה מוגזם. הוא לא חי את הילדים וממש לא קשור אליהם. רציתי לשאול אם זה הגיוני שאבא לא רואה את הילדים כל היום?

אני מבינה שהחלוקה הזו של אבא שיוצא לעבודתו ואימא שנשארת עם הילדים בבית מקובלת על שניכם. אינך מתלוננת על שאת בבית והוא יוצא.

מאחר שהחלוקה היא כזו, על דעת שניכם, עליכם לקבל גם את מה שנובע מאותה חלוקה. זה אומר שאם אבא עובד ושב מאוחר, אז הוא לא רואה את הילדים בשעות היום.

אם הוא חוזר מאוחר, הוא לא עוזר בהאכלה, בהשכבה, בניקיון ובגיהוץ. מה לעשות? אדם אחד לא יכול לעשות הכול. ואם הוא עמל למחייתכם שעות כה רבות, גם אם היה מגיע קודם, ספק אם היה יכול לעזור ולעשות.

לעומת זאת, אני מרבה להסביר להורים, שיש כל כך הרבה הזדמנויות שבהן אבא נמצא בבית. ברגע שהוא בבית – כדאי שיהיה קשור לילדים. למשל, בשבתות – שייקח אותם לבית הכנסת בנחת ובשמחה, בימי חגים שינצל כל רגע בשביל לשבת אתם, להסביר להם מענייני החג וגם סתם לשחק אתם. אם אבא משקיע את זמנו בזמנים שהוא בבית – הוא ישלים בעזרת ה' את החסר. ואם חשבת לרגע שיהיה חסר משהו לילדים, אז באופן הזה ממש לא תחסר להם אהבת אב.

שוחחי על כך עם בעלך. הסבירי לו כמה חשוב שהילדים יחושו בהימצאו, ובעלך בוודאי יבין ויקפיד להתחבר לילדיו כמה שיותר, כשהוא נינוח, שקט ורגוע. כך לא יוצר מצב שתוכלי לומר עליו שהוא  "ממש לא קשור אליהם".

אני מגיעה ממשפחה של מוסיקאים. בכל שבת, כל האחים שלי (אני בת  יחידה ויש לי ארבעה אחים) היו שרים במקהלה.

התחתנתי, ובעלי, מה לעשות, ממש לא מאלו שיודעים לשיר. ואולי גם לא מתלהבים מהשירה. את זמירות השבת הוא יותר מדקלם מאשר שר, ורואים שאין לו הנאה מרובה במנגינה.

בתחילה הייתי מנדנדת לו שישיר את כל השירים שבזמירון. אחר כך ירדתי מזה, כי ראיתי שזה לא יצליח. חבל לי שאין שירה סביב שולחן השבת, אבל אולי אני אשמה בזה, כי בתחילה, כשהיה שר, הראיתי לו, בלי הרבה כוונה, שאינני מרוצה משירתו.

אכן, אם אנחנו רוצות שהילדים או הבעל ישתפו פעולה עמנו, הם לא יעשו זאת לעולם ממקום של צווי, של הכרח ושל דחיפה חזקה מדי. ככל שנאמר לבעל משפטים כמו: "למה אצל השכנים שרים כל כך יפה ואצלנו לא?", או: "אתה צריך לשמוע איך שרו האחים שלי כשהיינו צעירים" – כך הוא יותר ויותר יתמקד בזיופיו ולא ירצה לשיר.

ככל שנאמר לבעל יותר ויותר שהוא אינו עושה את הדבר לשביעות רצוננו, כך הוא, כנראה, ימשיך ויתבצר בעמדתו, ולא ינסה בכלל לעשות כבקשתנו.

נזכור תמיד: כדי לעודד מישהו, צריך לראות את הטוב שבו. גם באדם זייפן יש טוב. מה למשל?

למשל, הרצון לשיר! – כן, כשמישהו רוצה ועושה – זה הרבה יותר חזק ממישהו שיודע ולא עושה. יש הרבה אנשים שיודעים לשיר, אבל לא מתחשק להם, לא אוהבים את זה, או שרים לצאת ידי חובה.

 כן, כשמוצאים את החזקות של האחר, גם החולשות שלו נרפאות, והוא מצליח פתאום לעשות מה שלא הצליח קודם.

גם אם שגית ואמרת דברים שלא ייאמרו – התחילי לעודד. חפשי מה טוב בשירתו של בעלך, הודי לו על כך שהוא מנסה להנעים את השבת לבני הבית ותני לו להבין שאיך שהוא נוהג – כך טוב לך.

מנוחה פוקס היא סופרת, מומחית תהליכי חינוך, מנחת הורים ויועצת זוגית ואישית.

בקרוב – סדנת הנחיית הורים עם מנוחה פוקס. לפרטים הקליקו