דמעות של ריפוי

"ניפגש אצל אימא רחל", הציעה תמר. "אני רוצה כל כך להודות על ההחלמה המהירה של בני דוד, ובכלל. המקום הזה עושה לי משהו שבשום מקום אחר אינו קורה. אם דיברנו היום בסדנא על שחרור וביטוי רגשות – קברה של אימא רחל עושה לי את זה".

בשמחה ענו יחדיו רינה ורחל: "אם לא שמת לב, אנו בתחילת חודש חשוון, וי"א בחשוון הוא יום פטירתה". בבוקר נעים נוסעות חברותינו בשמחה אל קברה של האימא, וככל שמתקרבים – הלב רוגש והדמעות מתחילות לזלוג. "בכל פעם שאני כאן הדמעות מתחילות לרדת עוד לפני שאני מגיעה", אומרת רחל.

"בחוויה שלי, כאילו אימא רחל יוצאת לקראתי בזרועות פתוחות, מחבקת ולוחשת באוזניי: 'כן בתי היקרה והאהובה, בואי ספרי לי את אשר על לבך. לאימא מספרים הכל'. ובאמת כך, הדמעות שיורדות הן דמעות של שחרור וריפוי, ואני מוצאת את עצמי מספרת הכל. את האור שבחיי, את הקשיים וההתמודדויות – בלי חסימות.

"תמיד אחרי הדיבורים הללו שיוצאים מעומק הלב, התפילה שלי כל כך חזקה ומיוחדת. הרגשה של חיבור חזק עם השם יתברך. זה מתקשר ללימוד של המפגש הקודם בסדנא. אחרי הדיבורים והבעת הרגשות הנפש מתנקה והנשמה נחשפת, ואז התפילה מגיעה ממקום נקי, רגוע ובוטח. כל אחת מחברותינו תפסה פינה ליד קברה של אימא רחל, שפכה את לבה, בכתה והתפללה, ובעיקר התרגשה", סיכמה רחל.

לאחר כשעה יצאו חברותינו קורנות. "תודה, תמר, על הרעיון המדהים לבוא לכאן", אמרה רינה. "אני מרגישה שעברתי טיהור מיוחד". אנחת רווחה ושימחה יצאה מגרונה. "זה עושה טוב לנשמה, אבל מתיש", הוסיפה רחל. "נכון", אמרה תמר, "זו עבודה - עבודת הלב. ניקוי הלב והתפילה דורשים מאמץ כביר, כשעושים זאת נכון".

"קראתי פעם בספר 'נתיבות שלום' של האדמו"ר מסלונים, שהתפילה היא כמו שמעבדים את השדה", הוסיפה רחל. "בתחילה חורשים, אחר כך זורעים, אחר כך משקים ורק אז מתחיל לצמוח. כך גם בתפילה: החרישה העמוקה היא פתיחת הלב, ואחר כך מכניסים את דברי התפילה ללב – זו הזריעה, ואחר כך שופכים לב כמים (דמעות) נוכח פני השם – זו ההשקאה, ואז השם הטוב והמיטיב מצמיח ישועות".

"מקסים", אמרה תמר. "דימוי חזק. פעמים רבות אני מוצאת את  עצמי מתפללת ולא מרגישה דבר, וזה מתסכל כל כך. אני חושבת שעכשיו הבנתי את העניין: פתיחת הלב יוצרת את ההבדל. יש חשיבות להכנה לפני התפילה. אולי להתבונן פנימה, לשאול את עצמי מה אני מרגישה, להשתחרר, לספר את אשר על הלב, ומתוך כך לבוא לתפילה. כתוב שחסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה, שעה בתפילה, ושעה לאחר התפילה". 

"נסחפת לגמרי", אמרה רינה. "כשאת מתלהבת – השמים הם הגבול. רגע, חכי, תני לי לומר את הרעיון כמו שאומרים: שואלים מה עשו החסידים שעה לפני התפילה, והתשובה: השקיטו את מחשבותיהם. איך עושים זאת? מגלה לנו האדמו"ר מפיאסצנה: מתבוננים על המחשבות. עצם ההתבוננות והיחס – משקיט אותן.

"כך לדעתי גם הרגשות. היחס אליהם והביטוי שנותנים להם פשוט מרגיע אותם. אל תקחי את ה"שעה" כלשונה, אלא זמן כלשהו שאת עושה את זה. אומרים שלאחר מכן הם התפללו שעה, ולאחר התפילה היו יושבים ורואים בעיני רוחם (דמיון בלשוננו) איך השפע שביקשו יורד לעולם", הסבירה רינה.