האם כל הורה מסוגל לחנך את ילדיו?

אחד מהנושאים המעניינים ביותר כל אב ואם בישראל, הוא שדה החינוך. בשדה החינוך הופכים כל אב ואם למחנכים, בין אם הוכשרו לכך ובין אם לא הוכשרו לכך. מציאות זו מלמדת אותנו שני יסודות חשובים:

האחד – כי כל הורה יכול ומסוגל לחנך את הנשמות היקרות שהופקדו בידיו. בין אם הוכשר לכך בפועל ובין לא. כאשר הקב"ה מפקיד את הנשמה היקרה בידך, הוא ידע בדיוק נפלא את כל חולשותיך, ניסיונותיך ובעיותיך השונות בכל התחומים, ועם כל זה ההחלטה בפועל היתה כי הנשמה המיוחדת הזאת – שהיא, כלשונו של בעל התניא, "חלק אלוק ממעל" – תבא לעולם באופן שאתה תופקד על חינוכה.

השני – כי האחריות המוטלת על ההורים רבה היא. כל מי שהתעסק אי פעם בשדה החינוך כמו גם כל הורה לילדים, יודע כי ישנם ילדים רבים מספור שיכולים היו לגדול בישראל ובטעות של מלמד חסר סבלנות וישוב הדעת או מורה כל שהוא הילד קיבל משבר שלא תמיד הצליח לקום ממנו לאחר מכן, ולעומת זאת מידה טובה מרובה – ישנם ילדים רבים שהם עצמם או לפעמים אפילו הוריהם לא האמינו ביכולתם, אך בהחלטה חכמה אחת של מלמד או מורה שהבין את האחריות המוטלת עליו, ונתן אימון בילד וביכולותיו – הילד השתקם וגדל לשם ולתפארת בשדה כרם של תינוקות של בית רבן, וגדל לאילן גדול ועצום.

בגמרא (ב"ב כ"א, ב') משווה הגמרא משווה את אחריותו של מלמד תינוקות, לאחריותו של שוחט, רופא המקיז דם או לבלר, שהנזק המתרחש על ידם במקרה של טעות הוא בלתי הפיך. אך מובא מצדיקים כי אחריותו של מלמד תינוקות גדולה יותר מאשר אחריותו של שוחט ובודק (שכשרות כל מאכלי העיר ברשותו וממילא גם עתידם הרוחני שלא יאכלו מאכלי טרפה המבלבלים ומטמאם את השכל), שכן כל עתידם הרוחני של הילדים תלוי בידיו של המחנך או המלמד, במידת האחריות שלו לעתיד הילדים, ובמידת האימון שהוא נותן בהם.

המסקנה העולה מכך היא, שההורה יכול ומסוגל, מוכרח ומחויב, להשקיע מחשבה וכוחות, ככל האפשר בחינוכו של בנו. ובבואו לעסוק בעבודת החינוך, עליו לדעת את דרך החינוך לפי הדרכת תורתנו הקדושה, שבה נחצבה נפשו של כל איש מישראל, וכמו שאומרים העולם: כדי לתקן מכשיר כל שהוא, צריך לשאול את מיצר המכשיר אודות מהותו המדויקת ודרך פעולתו – ואין מי שמכיר את נפשו של איש מישראל – אלא בורא העולם, שהאציל את נפשות ישראל החצובים מכסא כבודו הכלולה מכל מידותיו ית"ש.

על כן, במאמרים אלו נבוא לבאר את דרכי החינוך, אשר נתבארו בפסוקי התורה ועל פי דברי חכמינו הקדושים, התנאים והאמוראים, ונצעד במסילות מאורי העולם – רבותינו הראשונים והאחרונים – עד ימינו, בהדגשה מיוחדת לדברי תורת החסידות שנכתבו על ידי תלמידי הבעש"ט הק' ותלמידי תלמידיהם.

יש המעניקים, בטעות, חשיבות יתירה לדברי חכמים בעיני עצמם, החושבים את עצמם למבינים גדולים בתורת הנפש. הדבר נכון, אולי, כשמדובר בחינוכו של ילד גוי, שבהם אכן רשות הדיבור ניתנת לעוסקים בתחום החינוך וכפי ההבנה האנושית של חכמי אומות העולם, שעליהם נאמר "חכמה בגוים תאמין". אך הוסבר לעיל כי רק אבא שלנו – הבורא יתברך, שהאציל את נשמותינו מתחת כסא הכבוד, והעניק לנו את תורתו הקדושה, הוא יודע את עומק נפשו של היהודי, ולכן אלף ספרים של חכמים בעיני עצמם אינם שווים מול אות אחת שכתבו דברי חז"ל הקדושים – ברוח קדשם שהופיעה עליהם ממעל – בדרך חינוכם של בני ישראל.

חינוכו של הילד היהודי אינו חינוך להנהגה אנושית גרידא, אלא חינוך לדרך העולה בית א-ל לעבודת ה' יתברך. ולכן כשנרצה לדעת את הדרכים המובילים לשם, נשאל אותם חכמים אמיתיים – שזכו אכן ביגיעתם העצומה ובחכמת יראתם לבוא לאותה דרך הזהב, והם יורונו את הדרכים האמיתיות המובילות לשם.

זו דרך החינוך האמיתית, דרך התורה שבה אין קיצורי דרך ואין אפשרות לקצר את התהליך בצורה כל שהיא. בדרך זו, נביא את סדרת המאמרים שתופיע בשבועות הבאים.

נכתב ע"י הרב יהודה וינגרטן, מחבר ספר "חסידות מפורשת" ויו"ר מכון יסוד החסידות, כתובת המייל – 9260874@gmail.com