"מי שהכי נדבק אלייך בשידוכים, יש סיכוי גדול שהוא הזיווג שלך". מסכימות?

כל רווקה יכולה לכתוב ספר שלם על המשפטים הבלתי נתפשים שהיא שומעת בדרכה, ותקצר היריעה מלהכיל את כל ההגיגים המתוחכמים שמתלבשים לא פעם בגלימת רוחניות, ומעמידים פנים שזה 'לשם שמיים' באמת.

נכון. יש דברים שאנחנו לא באמת יכולות להסביר למה הם קורים. לכל רווקה (וגם לכל רווק) יש רשימה ארוכה כאורך הגלות של 'למה'. למה דווקא לי, למה כל כך הרבה שנים, למה איתו/איתה, למה דווקא הניסיון הזה, למה אף אחד לא עוזר לי ועוד ועוד, כיד הדמיון הטוב עליכם.

אני אישית יכולה להעיד על עשרות אם לא מאות משפטים צורמים ששמעתי, אך האחרון – עלה על כולם בזעזוע העמוק שהוא גרם לי להרגיש. "מי שהכי נדבק אלייך בשידוכים, יש סיכוי גדול שהוא הזיווג שלך", אמרה לי אחת הבחורות היותר יקרות ללבי, חברה למסע שנישאה אף היא בגיל לא צעיר ומכירה את 'החיים כמו שהם'.

לא יכולה להסביר את זה, אבל המשפט הזה צרב לי בעיניים כאילו היה חומצה זרחתית (או ליתר דיוק חנקתית).

באותו רגע – נחנקתי, אך סירבתי להכיל בתוכי את העלבון, וניסיתי להקיא אותו החוצה כמו שמקיאים גוש זר. הרגשתי שאם לא אוציא אותו, ועכשיו, פשוט לא אוכל לסבול יותר את המילה 'שידוכים', על כל המשתמע מכך.

"עצמתי את עיניי הכי חזק שאני יכולה, וריכזתי את כל כוחות האמונה שעוד נשארו בי"

"ככה זה היה אצלך", אמרתי לה בנשימה אצורה, כמעט לא מוצאת בתוכי את הכוח להגיב. "אף אחד לא אומר שככה זה יהיה גם אצלי או אצל כל אחת אחרת".

חברה שלי שתקה, אבל יכולתי לראות בעיניה את התשובה, ולהרגיש איך המשפט הבא מתגלגל לו על לשונה ומחפש דרך לקפוץ על אוזניי ולהיתלות עליהן בחוזקה, כדי שלא אצליח להרפות ממנו – אף פעם. "אני אומרת לך שזה ככה, תאמיני או לא. זה היה ככה אצל נירית, ואצל שלומית, ואפילו אצל רבקית – אז שאת, הלכלוכית, תעזי לחשוב אחרת?".

באותו רגע עצמתי את עיניי הכי חזק שאני יכולה, וריכזתי את כל כוחות האמונה שעוד נשארו בי. חשבתי על הקב"ה, על יוסף הצדיק ש'הריצוהו' מן הבור ולא הייתה לו אפילו דקה להחליף את שמלותיו, להתקלח – למען השם, להגיע נקי לקראת המלך. חשבתי גם על מאמא רחל שהתאהבה והתאכזבה, שטיפסה על הקירות והתחננה, שבכתה בכי מרורים והתייסרה – ולבסוף קיבלה. כמותית, לא הרבה כמו אחותה. אך איכותית...

חשבתי על רבקה שטוב ורע התערבבו ברחמה, בדיוק כמו שהם מתערבבים כעת בנשמתי – צועקים לקיום, להכרה. כל אחד מושך לצד שלו, כל אחד מנסה לקרב לאג'נדה שלו, כל אחד מאמין באלוקים שלו.

ואפילו על רחב הזונה חשבתי, שסייעה למרגלים של יהושע ובזכותה התאפשר הכיבוש הראשון בארץ כנען (כניעה). למרות שעסקה בזנות, המדרש אומר ששמה, רחב, נגזר מכך שהייתה 'רחבה בזכויות'.

יש מציאות כזו של אוטובוס מיוחד שעובר בכל התחנות, ואוסף את כל הנשארים מאחור

ואז זה היכה בי.

התבוננתי על השמות שחשבתי עליהם, שדווקא הם קפצו לי לראש באותם רגעים – וגיליתי דבר מה מעניין: שמן של כל הנשים מתחיל באות ר'.

לא חשבתי על ארבע האימהות, פספסתי את שרה ולאה. ומה פתאום רחב עכשיו?

אבל כשהתבוננתי בסוד הדברים (על פי תורת הסוד) - פתאום הבנתי למה דווקא הן: רחל – נוטה לעצבות וחומריות (הכי אני), דברנית, מחפשת שמחה ואושר בחיים, נעימה ומחפשת נעימות פנימית וחיצונית.

לשם רבקה – יש כוח הולדה, כוח יראת שמיים אמיתית וכל מה שאישה רוצה להשיג בעולם, קיים בו בפוטנציה.

לשם רחב לא מצאתי כל משמעות, אז נאלצתי להסתפק במה שהמדרש אמר שהיא פשוט 'רחבה בזכויות'.

ומי אוסף ומאגד את כולן? יוסף הצדיק!

כשיוסף יוצא מן הבור, הוא מגלה גאולה חדשה בעולם שעתידה להיזכר לנצח נצחים. שיעור שחייבים לזכור: יאבדו רבבות שרי משקים ורבבות שרי אופים, והקב"ה לא שוכח אף אחד בצרתו. יש מציאות כזו של אוטובוס מיוחד שעובר בכל התחנות, אוסף את כל הנשארים מאחור, נותן לכולם לחוות גאולה אמיתית מהי.

וכשהאוטובוס (שעת הגאולה) מגיע – אין זמן... יש 'ויריצוהו'. קדימה, קדימה יוסף... החוצה, אל האור. המלך מחכה לך. אין זמן להתקלח עכשיו, אחרי 12 שנות צינוק. המלך קורא, וכשהמלך קורא – צריך להתייצב מיד. בלי שהיות. בלי להתגנדר ולהשקיע יותר מדי בחיצוניות.

בזכות החוזק שבנית בתוכך היום – נתת לו את הכוח להיות מי שהוא יכול להיות במחר

כי כשהמלך רוצה להכתיר מישהו לצדו, הוא לא צריך את כל הגינונים החיצוניים. אז מה זה משנה מה תלבשי לפגישה עם המשודך הבא? מה שמשנה זה המשנה (למלך). תהפכי לרגע את הניקוד, תהיי הנקודה הקטנה (החיריק שמתחת למילה משנה למלך) שלמטה. מה אכפת לך, אם זה ישנה בעצם את כל המציאות שלך?

מה אכפת לך שאת שומעת משפטים מעצבנים כאלה ואחרים? יש כאן מלך, ויש כאן משנה (שהן גם אותיות נשמה). עזבי אותך משטויות. אל תתייחסי למה שמושך אותך שוב ושוב ושוב לבלבולים, לארציות, לעצבות, לחוסר אמונה, לחוסר דעת, לטמטום הלב שמוביל אותך להתנהג בצורה שאינה נאותה (גם אם זה הרבה פחות ממעשיה של רחב).

תמשיכי לטפס.

כן, גם מתוך הצינוק בעצמו – אפשר לגעת בשמיים, ואם לא, אז לפחות לראות אותם. לראות שיש משהו אחר, שיש תקווה לצאת מהצינוק, שיש תחלופה בין העננים השחורים ללבנים... תשמחי בזה. נכון שזה נראה כרגע כמו נצח, נכון שהבדידות איומה, נכון שאין לך יישוב דעת לכלום ונכון שכבר נמאס לך להזכיר את עצמך בפני בשר ודם – אבל יום יבוא, והוא יבוא. יום שבו תראי שמיים אחרים לגמרי, והמבט כבר לא יהיה מרחוק, מוסתר בחלקו על ידי כלונסאות מתכת כולאות.

את תהיי חופשייה לגעת במה ששלך, לאהוב אותו ולראות שבזכות החוזק שבנית בתוכך היום – נתת לו את הכוח להיות מי שהוא יכול להיות במחר, ביחד איתך.

וגם עכשיו, ברגעים אלו ממש, כשאת כמעט נשטפת בכאוס של העצבות, של הזעזוע, של הגועל ושל חוסר התקווה שאת מוצאת במשפט הכל כך נוראי הזה – את יכולה למצוא תקווה. את יכולה לאסוף את כל הרישים שלך – את כל הרשים (עניים) שבך, להעניק להם איזו מילה טובה וצידה לדרך, ולשלוח אותם לדרכם.

הם לא שם בשביל להישאר בם אם לא תרצי, אבל גם מרשים צריך לדעת איך להיפרד בצורה ראויה ומכבדת – ופה אני כבר חושבת שעניתי לך ולעצמי על השאלה האם להיפגש עם השידוך ש'נדבק'.

תיפגשו. לא יקרה כלום אם תשבי איתו לכוס קפה, תחייכי, תדברי, תספרי, תהיי קשובה, תודי לו על שהגיע ולבסוף, תגידי שאת מחפשת משהו אחר. מותר לך להיות מדויקת יותר בדרך שלך, ומותר לך להגיד לא. רק יש דרך לעשות את זה, דרך מנומסת שראויה ומתאימה לארמון המלוכה שבו את מתגוררת. תצדיקי את המעמד שלך כבת מלך, ולמרות הפחד – תיפגשי. לא את ולא הוא יכולים לדעת מה יילד יום.

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il