פרשת בחוקותי: במה זוכות הנשים יותר מהאנשים?

"אם בחוקותי תלכו" – פרש רש"י הקדוש: "שתהיו עמלים בתורה!"

רצונו של הבורא מכל אחד מישראל, הוא שיעמול בתורה! כי אדם לעמל יולד, ואשרי מי שזכה ועמלו הוא בתורה. הגאון מוילנא מסביר שהמלה "זכה" מורה על זיכוך המעשים, שרק לאחר שהאדם מזכך מעשיו והולך בדרך השם, זוכה לאורה של תורה.

על כך סיפר הרב מבריסק זצ"ל, שכאשר למד בצעירותו עם אביו הגר"ח מבריסק זצ"ל, אהב מאד ללמוד תורה, והייתה תקופה שבאמצע הלימוד, היה אביו שולח אותו לכל מיני שליחויות, וזה גרם לו צער כשהדבר חזר פעמים רבות, התלונן בפני אביו, ואמר לו: "אבא, אני רוצה ללמוד". נזף בו אביו ואמר לו: "בכוונה תחילה אני שולח אותך, כדי לחנך אותך ללמוד גם בשעת טרדה". על כך נאמר: "תלכו – שתהיו עמלים בתורה".

העמל והיגיעה הם המפתח להבנה. כשהאדם עמל בלימוד התורה ומתייגע, לפתע נפתחים בפניו שערי אורה, והוא "מוצא" את הביאור כאילו באקראי. רבים סבורים שההצלחה מובטחת בעיקר לבעלי הכישרונות, אך זו טעות, אומרים חז"ל: "לא יגעת ומצאת – אל תאמין, "יגעת ומצאת – תאמין!".

יגיעה היא ה"מציאה". בדר"כ, מה שאדם מקבל ללא טורח – לא מחזיק מעמד, ומה שמגיע לאדם אחרי שטרח – מחזיק מעמד, כמו שאומרים: "מה שבא בקלות, הולך בקלות“.

אשת חיל מי ימצא? – יגעת ומצאת!

שלמה המלך, בסוף ספר משלי, אומר: "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה" – במזמור הזה כ"ב פסוקים, שיש בהם כל כ"ב האותיות.

שואלים חז"ל: מפני מה כתוב הפרק של אשת חיל בכ"ב אותיות?

עונה המדרש: מפני שהאישה משולה לתורה, שהיא כתובה בכ"ב אותיות. אישה כשהיא כשרה, צנועה, מכבדת את בעלה, מגדלת בניה לתלמוד תורה ועושה את רצון השם – היא משולה לתורה הקדושה. מעלתה גדולה מאד.

"איש ואשה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אכלתם". כשהבית היהודי מיוסד על אדני התורה, נמצא שחוק התורה חקוק על לבם של האיש והאשה, וכאשר מזככים מידותיהם, השכינה שורה בביתם, וכך ביתם מתברך בכל מכל כל. אך גם לשם כך נדרש עמל.

השמחה שבעמל

במזמור "אשת חיל" משבח המחבר את האישה תוך תיאור היגיעה שמתייגעת עבור בעלה וביתה, "ותעש בחפץ כפיה" – כשהעבודה נעשית בחפץ לב, זוכים ש"שלל לא יחסר".

במשלי (ב') נאמר: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא". ידוע שלכל איש ישראל יש חלק בתורה. ולפיכך אנו מבקשים מהקב"ה "ותן חלקנו בתורתך", וכל המתייגע בתורה מוצא בה את חלקו. החלק המיועד לכל אחד בתורה הוא בבחינת מטמון שהטמין הקב"ה עבורו, וכנגד זה נאמר – "וכמטמונים תחפשנה".

וכן מ"ט ימי ספירת העומר, אומרים חז"ל – מ"ט מונים, כרמז על המטמונים שזוכה להם האדם בעת שזיכך מעשיו וזכה לאור התורה.

לכן האישה צריכה לשמוח שמחה רבה על שזוכה לגדל בנים לתורה ומצוות, וכן שמעודדת את בעלה ללמוד תורה, ועוזרת לו ללמוד מתוך שמחה ויישוב דעת.

ידוע שבעל ה"חזון איש" היה לן בעמלה של תורה כל ימיו ויגע בה עד כלות כוחותיו. כך כתב באגרותיו כדי לעודד את התלמידים לעסוק בתורה: "ועיקר סגולת התורה להביא את האדם לרוממות עילאה ולהכיר חובתו בעולמו, באה על ידי עמלה של תורה. וככל שהאדם מוסיף ביגיעתו, מנתק בזה חבלי היצר, וממאס בתענוגי ההבלים, ונפשו משתוקקת לרגשי קודש ועונג החוכמה, ומתק טהרת הלב... אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המיית העולם עד שמי השמים ונהנים מזיו החוכמה העליונה, וזו הטובה הגדולה והיתרה שניתנה לאדם תחת השמש!".

נשים, במה זכיין?

אמר ר' עקיבא לתלמידיו, כאשר חזר לביתו אחרי שתים עשרה שנים, כשהוא גדול בתורה: "שלי ושלכם – שלה הוא", אישה זוכה לשכר עצום ומתיקות עצומה בעצם עבודת המידות האישית שלה, בתפילתה ובקרבתה הטבעית לבורא העולם, וכאשר עמלה לאפשר את לימוד התורה של בעלה וילדיה – היא זוכה ונוחלת אותן מדרגות שהגיעו אליהם בזכותה.

שנו רבותינו: "גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה את הנשים יותר מן האנשים, שנאמר: נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי" – הקדוש ברוך הוא מבטיח לנשים גן עדן. "בוטחות" – גן העדן שלהן בטוח!

מספר הבן איש חי בספר "חוקי הנשים" על ילד שחוזר מתלמוד תורה ושואל: "ממי לומד הילד יותר, מאבא או מאמא?, האב אומר: "מאבא". אומר לו הילד שהרבי אמר לו שלומדים תורה מאמא, כמו שכתוב "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". האב בקש מהילד שיחזור לרבי וישאל למה מאמא?! הרי אבא מצווה ללמוד תורה!

מסביר הרבי, שבקבלת התורה היו קול שופר, ברקים ואש מן השמים, וכולם "רואים את הקולות". את אמא רואים עמלה, מבשלת, מנקה, אמא נמצאת בתזוזה, שומעים אותה. כלומר לאמא קוראים תורה: בקבלת התורה "ראו את הקולות", ואמא היא זו שרואים את הלימוד שלה, את העמל, שלה, כיצד היא מתמודדת.

וכן בקבלת התורה הקדים הקדוש ברוך הוא את פנייתו אל הנשים: "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל", וזאת מכיוון שהנשים קיבלו את עצם התורה – הכללים והיסודות – בתוך לבן, בעצם המהות הטבעית שלהן, ואילו הגברים קיבלו את הפרטים והדקדוקים, שמדרגתם נחותה יותר. בכך מדגישה התורה את מעלתן של הנשים.

 עיון נפלא שמביא רבי יהונתן מפראג, בו הוא משווה בין הסכם יישכר וזבולון ל"הסכם" בין אישה לאיש, בדבר זכותן של הנשים בעולם הבא, ואומר כך:

כותב המדרש:"שמח זבולון בצאתך" – מן העולם הזה, כיוון ש"יששכר באוהליך" – מכאן ששבט יששכר יושב ועוסק בתורה בזכותך, שתמכת בו (שאילולא אתה לא היה יכול ללמוד, שזקוק לפרנסתו). כך מסקנתו: כשם שלזבולון זכותו של יששכר עומדת לו, כן הנשים, זכות תלמוד התורה של בעליהן ובניהן תעמוד להן.

בפרשת "בחוקותי" כתוב "ונָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם". הקדוש ברוך הוא מבקש שנרגיש את המשכן בלבנו. ה' מבטיח לעַם ישראל הרבה ברכות: שלום, ניצחון על האויבים, השגחה אלוקית, הצלחה כלכלית. כל אלה יתקיימו בתנאי שעַם ישראל ילך בדרך ה'. אם לא יעשה כך – יביא עליו ה' קללות קשות, חס ושלום.

לכן בכל הילוכנו נבקש לכוון לכבוד שמים, וכך השם יפתח לנו מאוצרו הטוב.

שמואל הנביא הוא ילד שהגיע מתוך תפילות. חנה מתחננת אל השם יתברך בתפילתה הנושאת חן בעיני השם, בכך שמבקשת ילד שיהיה עמל בתורה, שיהיה בו כח שממשיך קדושה, שישכין שכינה.  היא מתפללת ונודרת נדר לאלוקים: “אם ראה תראה בעני אמתך, ונתת לאמתך זרע אנשים, ונתתיו להשם כל ימי חייו, ומורה לא יעלה על ראשו”. רצונה היחיד של חנה, כל תפילותיה ותחנוניה, אך ורק בשביל להרבות כבוד שמיים! חנה רוצה בן תורה בשביל הקב”ה, שיאיר את העולם ואת שמו של ה’ בעולם, והיא זכתה לילד שזכה לשרת את הקדוש ברוך הוא, למשוך את מלך המשיח, הוא דוד המלך למלוכת עולם.

בכ"ח באייר, יום פטירתו של שמואל הנביא, מציינים את "יום ירושלים" – עיר המשכן. חנה מדברת על לבה, ומחברת את לבה עם לב ירושלים, היא רוצה להיות שותפה לשם, מחוברת אליו, "אתה תתן לי ילד, ואני אחבר אותו רק אליך, הוא יהיה שלך, בשבילך".

אני אעמול ואגדל אותו, והוא יגדל ויעמול בתורה.

תפילה כזו, עמל כזה, ש"כל מעשינו לשם שמים" – יזכה אותנו שתהיה התורה חקוקה על לבנו ונזכה לכל הברכות הכתובות בתורה.

טיפ:

ביום ראשון, כ"ח באייר, יום פטירת שמואל הנביא, נדליק נר ונאמר את תפילת חנה. ביום שני, ערב ר"ח סיוון, נתפלל את תפילת השל"ה, ובשבוע ספירת המלכות נבקש שהשם ימלוך עלינו, ונזכה לקבל את התורה באהבה.