הצנחן מתמונת שחרור הכותל המפורסמת: "ליטפנו את האבנים, הדמעות זלגו וזלגו..."

כבר חמישים ואחת שנה שציגי (ציון) כרסנטי נושא עמו את זיכרון מלחמת ששת הימים, בה היה ממשחררי הר הבית והכותל המערבי. ערב יום ירושלים הוא משתף אותנו בזיכרונות, וכשהוא מדבר עליהם ניכר שהם חיים ומוחשיים מול עיניו, כאילו התרחשו אתמול.

"כולנו היינו מילואמניקים צעירים, בגילי 21-22", הוא מספר. "כוח צעיר ולוחם, עם ברק בעיניים, רצון ונחישות. עצם המחשבה על כך שאנחנו עושים משהו למען המדינה נתנה לנו כוח. חודש לפני פרוץ המלחמה גייסו את כל חיילי צה"ל וביניהם גם אותנו הצנחנים - גדוד 66 חטיבה 55.

"בתחילה היינו אמורים להילחם באל עריש", הוא נזכר, "אך בהמשך קיבלנו הודעה על כך שהמקום כבר נכבש, ואז, כעבור מספר שעות הודיע לנו המג"ד להיכנס שוב לאוטובוסים. רק לאחר שכבר היינו בנסיעה קיבלנו את ההודעה: גדוד 66 פונים שמאלה לשכונת בתי פאג"י בירושלים – זוהי שכונה שנמצאת באזור בו נמצאת כיום שכונת סנהדריה, בין ירושלים המערבית לירושלים המזרחית.  

מלחמה עקובה מדם

"הגענו בחשיכה ושם הובהר לנו  על ידי המפקד כי הוא רוצה להסביר לנו משהו. ואז הוא גילה לנו את הסוד: בירושלים לא הייתה מתוכננת מלחמה בכלל, אלא מדובר בהחלטה של הרגע האחרון. לכן אין תכניות מוכנות וצילומי אוויר, אלא ברגעים אלו מצלמים עבורנו את היעדים שאנו צריכים להילחם בהם – את גבעת התחמושת ובית הספר לשוטרים.

"בפועל", מספר ציגי, "התחלנו את הלחימה בסביבות עשר וחצי בלילה, אז קיבלנו את התמונות הנדרשות שהבהירו לנו איך נראים המבנים שבהם אנו צריכים להילחם. זה היה לילה חשוך לגמרי, ללא שום ירח. כשנכנסנו לגבעת התחמושת, התפצלנו לארבע פלוגות שכל אחת ידעה בדיוק מהו תפקידה, אני הייתי בפלוגה ב'. היה פחד אימים לא ראינו ממטר, אבל הייתה נחישות שאי אפשר לתאר אותה, היינו חדורים במוטיבציה.

"הלחימה לא הייתה קלה בכלל, כבר כשהתקרבנו לגדרות של גבעת התחמושת התחילו לירות עלינו פגזים", נזכר ציגי ברעד, "המראות היו מאוד קשים, ראשים של אנשים עפו לכל עבר, צעקות 'חובש', 'פצוע', נשמעו כל הזמן. זחלנו בתוך תעלות צרות כשאיננו יכולים להרים את הראש אפילו לגובה של סנטימטר. התעלות היו צרות ובכל פעם שהייתה מוטלת גווייה היא חסמה את הדרך ולא יכולנו לעבור. נאלצנו לדרוך מעל גוויות שבאותו שלב לא ידענו אם הן מכוחותינו או מכוחות האויב. זו הייתה סיטואציה נוראה. צריך גם להבין שהכוחות לא התחילו אפילו להיות שווים, כי לנו כמעט לא היו אביזרי מלחמה, בזמן שלליגיונרים היו לא רק נשקים, אלא גם כידונים. אבל דווקא הכידונים הם אלו שעזרו לנו בסופו של דבר להימלט מפגיעה, כי הם נצנצו בחושך, וככה ידענו להיכן לכוון את צרורות הירי. ככה המשכנו והתקדמנו כשאנחנו נלחמים פנים מול פנים. המלחמה הייתה עקובה מדם, הרגשנו כל הזמן שנופלים מכוחותינו. לא ידענו כמה. בסופו של דבר הגענו למצב בו רוב הקצינים נהרגו או נפצעו, ולכן הגיעה ההנחיה שכל חייל יתווה את הדרך לעצמו. אין לי מילים כדי לתאר כמה שציפינו שהשחר יפציע ושנראה איפה אנחנו נמצאים".

הר הבית בידינו

לאחר שהסתיים הקרב בגבעת התחמושת הם המשיכו אל בית הספר לשוטרים, וכששני המקומות נכבשו הם קיבלו את ההוראה להתקדם אל שער האריות.

"ירדנו בהר הזיתים", הוא מספר, "וכל זאת תוך כדי שאנחנו לוחמים נגד הצלפים, חצינו את הכביש והתפצלנו לשני טורים. התחלנו לעלות לכיוון שער האריות, כאשר אנו נלחמים כל הזמן בצלפים. בינתיים, כשהתקרבנו ראינו רכב משוריין בשער האריות עולה בלהבות. עברנו אותו והמשכנו להתקדם אל עבר הר הבית. המלחמה הייתה קשה, כי הצלפים היו למעלה ואנחנו למטה. פתאום מצאנו את עצמנו במסגד אל אקצא ושמענו את מוטה גור, מפקד החטיבה שלנו, קורא: 'הר הבית בידינו. עם ישראל מחכה לניצחוננו, קדימה!' רק אז הבנו שהגענו לשיא של השיאים. הבנו, פחדנו והתרגשנו".

לאחר מכן אומר ציגי שהתקבלה ההוראה: "לעבור את החומה ולהילחם בסמטאות העיר העתיקה". וכאן הוא עובר למספר על הרגעים המרגשים בחייו: "אני מתקרב אל החומה ומחפש מקום לעבור. אני מוצא פשפש קטן של ברזל, חלוד כזה, פותח אותו ומכניס את הראש פנימה. אני רואה מדרגות של ברזל, ומתחיל לרדת במדרגות כשבחוץ יש אש תופת ואני נלחם כל הזמן נגד הצלפים. כשאני מגיע לתחתית המדרגות אני מגלה את עצמי בסמטה בגודל של שלושה מטרים. אני נשען על צד שמאל, יש שם קיר עשוי חמר, כמו שאפיין את הבתים של הירדנים, ואז אני שומע את החבר'ה שלנו מזיזים את הדלת ומתחילים מכות, אני מצליח לעבור את המקום ואז... (קולו נשנק)  הכותל המערבי נגלה מולי".

את הרגעים האלו אומר ציגי שהוא לא ישכח לעולם. "לא ידעתי מה לעשות, התחלתי לבכות ולרעוד מהתרגשות, התקדמתי אל הכותל המערבי, ליטפתי את האבנים והדמעות זלגו וזלגו... אני זוכר את עצמי אומר בקול: 'זה לא יכול להיות שאני הגעתי, זה לא יכול להיות...' ואז נפלטת מפי הצעקה: 'ישתבח שמו לעד, אני נמצא על יד הכותל המערבי!'

"אני מסתובב למדרגות ורואה את הרב גורן ועוד רבנים נוספים וספרי תורה, כולם זוחלים אל עבר הכותל, מתקדמים ומתפללים. גם אני נצמד לאבנים, מתחיל ללטף אותן ומסתכל עליהן וכולי רועד ובוכה, והרב גורן מחבק אותי. תוך כדי כך מגיעים עוד כמה חיילים ותוקעים בשופר".

באותו רגע אומר ציגי שהוא הבחין בצלם דוד רובינגר, כשהוא מצלם את התמונה המפורסמת בה נראים הוא (בצד שמאל) חיים אושרי (בצד ימין) ובמרכז איציק יפעת.

"באותם רגעים כמובן שלא שיערתי עד כמה שהתמונה תהפוך למפורסמת", הוא מציין, "רק הסתכלתי לכל הצדדים וראיתי איך שמגיעים עוד ועוד חיילים, כולם מאובקים באדמה ואבק שריפה, אחרי ארבעים ושמונה שעות של לחימה עקובה מדם. זה היה שיא שאי אפשר לתאר אותו... כולנו נעמדו על יד הכותל ובכינו, לא היה חייל שלא בכה. אלו היו רגעים הכי מרגשים שיכולים להיות, כאשר כל הזמן נוהרים ונוהרים עוד ועוד חיילים לסמטה הצרה הזו".

ואז, בשיא האופוריה וההתרגשות, הגיעו שלושת הגנרלים – יצחק רבין, משה דיין ועוזי נרקיס, כשהם יורדים במדרגות ונכנסים לתוך 'ערימת החיילים' שעומדים על יד הכותל. "אחרי שמשה דיין הודה לנו הוא כתב פתק ותחב אותו בין אבני הכותל. היו חיילים סקרנים שבדקו מה נכתב שם, והם ראו את המילים הבאות: 'לעולם לעולם לעולם לא נחזיר את הר הבית, הכותל המערבי וירושלים לאנשים זרים. הם יישארו תמיד שלנו'".

בזכות התפילות

חמישים ואחת שנים חלפו מאותו יום וציגי לא מפסיק להתרגש. "אחרי חמישה ימים משחרור הכותל שחררו אותנו הביתה, זה היה אחרי שעשו לנו סיור בכל ירושלים המזרחית ולסיום הביאו אותנו להר הצופים, אבל האמת היא שלמרות ההתרגשות והשמחה העצומה, רובינו הסתובבנו שם עם הראש באדמה. לא גמרנו לחשוב על החברים שאיבדנו, כי לצערנו איבדנו כל כך הרבה חברים.

"האוטובוסים בהם הגענו עוד חנו בעלייה של הר הצופים ואני עמדתי והסתכלתי על הטור הזה – כל כך הרבה אוטובוסים הביאו אותנו, וכל כך מעט לוחמים זוכים לחזור הביתה. ראיתי איך שמאחורי כל אוטובוס ניצבת ערימה של תרמילים שאין מי שייקח אותם, כי בעליהם נפצעו או נהרגו, ובחוש ראיתי את המחיר של המלחמה והיה ברור לי שהיא כל כך לא משתלמת. כי המחיר הזה עקוב מדם. אחרי כל תרמיל כזה יש משפחה שלמה, כל כך הרבה קרובים וידידים".  

שאלת את עצמך פעם איך זכית דווקא אתה לשרוד את קרב הדמים?

"בוודאי, שאלתי את עצמי הרבה פעמים. אני יכול לספר על כך שההורים שלי בכלל לא רצו שאתגייס לצנחנים ובמשך תקופה ארוכה הם לא ידעו בכלל שאני שייך לשם. אני בן יחיד בין שש אחיות וכשההורים הבינו שאני יוצא לקרב הם כל כך חששו לשלומי. אחותי סיפרה לי אחרי המלחמה שבמשך ששת ימי המלחמה אבא הסתגר כל הזמן בבית הכנסת, רק התפלל שם, לא אכל ולא שתה, עד שהגעתי הביתה. גם אני התפללתי בלי הפסקה. אני זוכר שכשעמדתי על יד הכותל אמרתי להקב"ה: 'תעזור לי רק להגיע הביתה בשלום, בשביל ההורים שלי, שלא תהיה להם עוגמת נפש...' אני בטוח שהתפילות הן אלו שפעלו עבורי בשמיים".