איך מדינה שמצליחה כל כך בחוץ, נכשלת בדברים הקטנים שבפנים?

קשה להפריז במספר הפעמים שאמרו פה השבוע "קשה להפריז", ובאמת – קשה להפריז בגודל ההישג. זה נראה כאילו שני המנהיגים החזקים והקשוחים בעולם מתחרים על לבו של ראש הממשלה שלנו. ביום שלישי בערב טראמפ הקריא, ממש העתק-הדבק, את מה שנתניהו זועק באוזני העולם כבר שנים. ביום רביעי בבוקר פוטין כבר הוביל יחד איתו את מצעד הניצחון על גרמניה הנאצית. רוסיה עודכנה בתקיפה הישראלית בסוריה מראש, ארצות הברית גיבתה, ועוד לא דיברנו על "התקווה" בקרמלין ועד העברת השגרירות לירושלים.
ובכל זאת, דווקא על רקע עוד שבוע דיפלומטי-מדיני מדהים כזה, צריך להעלות שתי שאלות על הפער העצום בין הגדלות לבין הקטנות. הפער הזה קיים גם אצל ממשלת נתניהו וגם אצל התקשורת.

* איך מדינה שכל כך מצליחה בחוץ, בסוגיות הכי מורכבות, נכשלת לעתים בפנים בסוגיות הכי בסיסיות ופשוטות? נראה שאנחנו באמת מהווים כעת השראה לעולם, סוג של "אור לגויים". בזה אחר זה מנהיגים זרים שרים לנו שירי הלל, בביקורים שלהם כאן או בביקורים של נתניהו במדינותיהם. אז איך אומת הסייבר, עם צה"ל ועם הראש היהודי, מעשרת הדיברות ועד ווייז, מסתבכת דווקא בנושאים הכי פשוטים? איך מדינה שמצליחה לשלוח את המוסד להביא חצי טון של קלסרים סודיים מאיראן, לא מצליחה לטפל היטב בבעיית המסתננים שנמרחת כבר שנים, או באכיפת חוק מינימלית כלפי הבדואים בכבישי הדרום? הצלחנו לבטל הסכם עולמי היסטורי ולהפוך את המדיניות של המעצמה החזקה בעולם, אז מה עם סתם ליישם בפשטות את המדיניות שלנו, או לפחות להחליט מהי? ואיך משפטו הפשוט של אלאור אזריה הפך פה לפרשה מיותרת שנמשכה והסעירה את הציבור יותר משנתיים? אפשר להמשיך אל העפיפונים הפרימיטיביים מעזה שהופכים לבעיה חדשה, אל הטרור החקלאי שמשתולל או אל 15 (!) הפועלים שנהרגו בתאונות בענף הבניין מאז תחילת השנה. האם אנחנו משקיעים את כל החוכמה, התבונה והברק שלנו רק כלפי חוץ?

* אבל הפער המהדהד יותר בין גדלות לקטנות, שלא לומר בין גדלות לקטנוניות, ניכר בתקשורת. אם לעבור על הפיד של רבים מהעיתונאים ועל הבדיחות שרצו ברשת השבוע, את רוב הנפח תפסו שני "חטאים" של נתניהו: הקינוח שהוגש לראש ממשלת יפן בתוך נעליים, והפוסט שעלה ונמחק על דקת הדומייה במשחק של בני סכנין. בואו ננתח את שני האירועים האלה: הקינוח לא באמת עורר משבר בינינו לבין האומה היפנית, והוא כלל לא קשור לנתניהו. הוא לא אחראי על אישור המנות האחרונות של השף שגב משה מראש, וטוב שכך. הפוסט, הרבה יותר מהנעליים, היה חסר טעם. ממש סכסכנות מיותרת. טוב שנמחק לבסוף, אבל גם הוא ודאי לא הועלה על ידי ראש הממשלה (נתניהו יודע לבטל הסכם גרעין אבל לא להעלות פוסט). ייתכן שהוא אישר אותו מראש, ייתכן שלא ידע עליו כלל, והסיפור כולו התבסס על ידיעה באתר חדשות שהתבררה כלא נכונה. העיסוק האובססיבי וההיסטרי בשתי ה"סוגיות" האלה והניפוח שלהן – בפרט על רקע הכותרות הגדולות באמת – לא פוגע בנתניהו, הוא פוגע בתקשורת.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".