עומר, סופרים אותך!

בלוח השנה היהודי "מפוזרים" חגים וימי זיכרון שונים לאורך כל השנה. בחודש ניסן חל חג הפסח, בחודש סיוון שאחריו - חג שבועות, כשבין שניהם יש "גשר" שמקשר ביניהם - ימי "ספירת העומר". בחודש תמוז חל תאריך פחות "נעים" - צום י"ז בתמוז, ובחודש אב צום תשעה באב, שלושת השבועות שביניהם נקראים "ימי בין המצרים". חודש אלול מהווה הכנה לקראת החגים המתקרבים – 'הימים הנוראים'. בתחילת חודש תשרי חל ראש השנה, ולאחר עשרה ימים, בי' בתשרי - יום הכיפורים, הימים שביניהם נקראים "עשרת ימי תשובה". בט"ו בתשרי חל חג הסוכות. בחודש כסלו חג החנוכה, בטבת צום עשרה בטבת, ובחודש אדר חל חג הפורים.

בפרשתנו, פרשת אמור, מופיעה בין היתר "פרשת המועדות" (תואר שמופיע במסכת מגילה פרק רביעי). בפרשת המועדות ישנו פירוט על חגי ומועדי ישראל, כולל את יום השבת.

כשבאים לדבר על חגי ישראל, ישנה נקודת מוצא מהותית ביותר, אשר בהביננו אותה לאשורה ישתנה עד מאוד היחס שלנו אליהם. התפיסה הרווחת לגבי מושג 'החגים' וימי הזיכרון השונים בכל הדתות והלאומים היא, שהם כשמם - 'ימי זיכרון'. מהותם ומטרתם היא לזכור את אותם מאורעות היסטוריים שהיו נחלת האומה, ולשמר את ההיסטוריה הלאומית/ הדתית כגורם מלכד ומאחד.

אך בתפיסה היהודית, חגי ומועדי השנה הם הרבה מעבר לכך, ונבאר:

"חג" הוא מלשון מחוגה, בכל פעם אנו שבים לאותה נקודה.

ניקח את חג הפסח כדוגמא. במבט שטחי אפשר לטעות ולומר שאנו אוכלים מצות בשביל לשמר את הזיכרון ההיסטורי. זה חלק קטן מאוד מהעניין. האמת היא, שאותו "אור" ו"שפע" רוחני, שאפשר את חירותו של העם בשנת 2448 לבריאת העולם בתאריך ט"ו בניסן - נשאר חקוק בתאריך זה לנצח. כל שנה מחדש, כשאנו מגיעים לאותו תאריך, אותו אור רוחני "ניעור" מחדש, ואנו יכולים להתחבר אליו שוב ולזכות באותה השפעה.

זאת אומרת, כדי שעם ישראל יוכל לצאת ממצרים הוא היה זקוק להמון 'אמביציה' רוחנית. לא מספיק שפרעה משחרר ופותח דלתות. בשביל לייסד עם עצמאי, לא מספיק להוציא באופן טכני את בני ישראל ממצרים, אלא זקוקים למשימה הרבה יותר קשה - להוציא את "מצרים" מהעם. לאחר 400 שנות גלות חייבים לשחרר את העם מכבלי ההרגל של העם המצרי, ולטעת בתוכם חירות ועצמאות. ולשם כך בורא עולם השפיע שפע של 'חירות' רוחנית, כדי שלחירות הפיזית תהיה משמעות.

אותה הארה רוחנית שהייתה אז, נשארה חקוקה בתאריך זה לנצח.

אדם שאצלו חג הפסח מסתכם לא רק במצות ובמימונה, אלא בפנימיות ובמשמעות הדברים, זוכה לצאת מתוך החג לא רק עם משקל פיזי עודף, אלא גם עם מטען רוחני אדיר של 'חירות'. כאשר מסתיים החג, הוא לא יאמר "חג הפסח עבר", אלא "עברתי בתוך פסח". תפקידנו לנסות ולהצליח לספוג את "חבילת ההטבות" שפסח מעניק לנו.

מעגל החגים השנתי מהווה נקודות תדלוק רוחני. בכל נקודת עצירה של חג ומועד, ניתן להתחבר ולהיטען בשפע הרוחני המיוחד לאותו תאריך. יהודי טוב צריך לעבור את מעגל השנה היהודי ולקחת איתו  לחיי היום יום, את מה שהחגים מעניקים לו...

במאמר זה נתמקד בתקופה אחת – בגשר שבין חג הפסח לחג השבועות – תקופת ימי ספירת העומר.

ראשית נמקד את הפוקוס על התקופה. עם ישראל יצא ממצרים בתאריך ט"ו בניסן בשנת 2448 לבריאת העולם, בכל שנה בתאריך זה אנו חוגגים את ליל הסדר. לאחר שבעה ימים - בכ"א ניסן, אירע אחד המאורעות הגדולים בהיסטוריה - קריעת ים סוף. זהו חג שביעי של פסח.

מטרת יציאתנו ממצרים הייתה כדי לקבל את התורה, שהרי כך אמר אלוקים למשה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג', יב'). ואכן, כשבני ישראל יצאו ממצרים אלוקים מתחיל להכין אותם לקראת מתן תורה ומבקש מהם לספור את הימים עד מעמד מתן תורה - אלו ימי ספירת העומר שאנו סופרים בכל שנה בין פסח לשבועות.

לאחר ארבעים ותשעה יום - בתאריך ו' בסיוון, אירע מעמד הר סיני וקבלת התורה. בכל שנה מחדש בהגיע תאריך מיוחד זה, אנו חוגגים את חג השבועות, ואותו "אור" שנתן לעם כלים לקבל את התורה, חוזר ומאיר בעצמה רבה...

מיד לאחר מעמד הר סיני, משה עולה להר ושוהה שם ארבעים יום, שם הוא לומד מהקדוש ברוך הוא את הביאור לתורה שבכתב – את ה"תורה שבעל פה", ובסיומם, בתאריך י"ז בתמוז, משה יורד מן ההר כשבידו שני לוחות הברית. כשהוא רואה את העגל שעשו בני ישראל, תש כוחו, והוא משליך את הלוחות מידיו.

צום י"ז בתמוז, נקבע בין היתר בעקבות מאורע זה.

נעיין במשמעות המיוחדת של ימי ספירת העומר.

התורה בפרשתנו כותבת כך: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה להשם" (ויקרא כג', טו'–טז') ("ממחרת השבת" הכוונה למחרת יום טוב ראשון של פסח. יש הסבר כמובן מדוע משתמשת התורה בלשון זו, עניין שיש ללמדו בנפרד).

בספר דברים מופיע אותו ציווי פעם נוספת - "שבעה שבעות תספור לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות, ועשית חג שבעות להשם אלוקיך..." (דברים ט"ז).

אם כן, מצווה אותנו התורה לספור את הימים (בפסוק הראשון) ואת השבועות (בפסוק השני) שבין יום הבאת העומר (החל למחרת חג ראשון של פסח - בט"ז ניסן), למשך חמישים יום, עד חג השבועות.    

נסב את תשומת לבנו למספר נקודות הטעונות ביאור:

א. מהי מטרת הספירה?

ב. המתבונן רואה שהתורה מדברת ב"קודים" - "מיום הביאכם את עומר התנופה" עד "ממחרת השבת השביעית... והקרבתם מנחה חדשה להשם". התורה משום מה מדגישה ומציינת שביום הראשון לספירה מקריבים את קרבן העומר – נתון שעל פניו לא קשור לעצם הספירה – והספירה מתבצעת עד היום בו מקריבים מנחה חדשה". האם לא יותר ברור לכתוב "וספרתם לכם ממחרת חג הפסח עד לחג השבועות"?

ג. נוסח הספירה הוא "היום יום אחד לעומר", "היום יום שני לעומר" וכן הלאה. הספירה היא כמה זמן עברנו מיום הקרבת העומר. וזה תמוה, שהרי בדרך כלל כשסופרים לקראת אירוע מסוים, סופרים כמה זמן עוד נותר, מדוע אם כן הספירה לא לעתיד, כמה זמן עוד נשאר, כגון "היום נותרו עוד ארבעים ושמונה יום", וכן הלאה?  

נענה על ראשון ראשון, ונתחיל במטרת הספירה.

כשבני זוג עומדים לפני נישואיהם, הם סופרים את מספרם המדויק של הימים והשבועות שנותרו עד היום המאושר בחייהם. כי ספירה לקראת מאורע מסוים מבטאת אצל הסופר ציפייה וחשיבות לאותו מאורע.

כשאדם סופר, הוא מראה כמה הוא משתוקק להגיע לזמן ההוא.

עם ישראל סופר את הימים שבין יציאת מצרים לחג השבועות – חג מתן תורה. הספירה מבטאת כמיהה ותשוקה להגיע להר סיני, לקבל את התורה ולזכות על ידה לחיי נצח... 

משמעות הספירה ברורה. עדיין נשאר להבין, א. מדוע התורה מדברת ב"קודים" ולא מזכירה את עניין מתן תורה במפורש, הרי זה עיקר הספירה? ב. למה הספירה היא כמה ימים עברנו ולא כמה נשארו, הרי הספירה באה לבטא ציפייה?  

בעובדה שהתורה מדגישה את עניין העומר יש מסר חזק עבורנו.

מהו עומר? - עומר שעורים. עומר זו כמות מסוימת.

יש בתורה איסור שנקרא "איסור חדש". פירושו, כל תבואה שהשתרשה בקרקע לאחר ט"ז בניסן אסורה באכילה עד ט"ז בניסן של השנה הבאה. בהגיע ליל ט"ז ניסן - מוצאי יום טוב ראשון של פסח, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו הולכים לשדה, קוצרים עומר שעורים מהתבואה החדשה, למחרת הביאו את השעורים הקצורות לבית המקדש, הכהן היה מניף את השעורים, עורך מהם מנחה המוגשת למזבח, ועל ידי הקרבת מנחה זו הותרו כל תבואות חמשת מיני הדגן באכילה. במקדש עדיין לא הקריבו מנחות מתבואת החיטים החדשה עד חג השבועות, וכמו  שאומרת התורה "...ממחרת השבת השביעית והקרבתם מנחה חדשה להשם".

עד כאן  הנושא ההלכתי, מה הקשר לספירה?

כשיצאנו ממצרים קבלנו מתנה. היינו בדרגה רוחנית גבוהה מאוד, כמו שאומרים, היינו ב"אורות". אבל יש כלל לחיים - הארות והצלחות פתאומיות, לפעמים נעלמות מהר, בדיוק כמו שהם באו.

הסטטיסטיקות מראות שרוב הזוכים בפרס הגדול בפיס, מאבדים אותו תוך זמן קצר.

לאחר ניסי יציאת מצרים עם ישראל היה בדרגת אמונה גבוהה ביותר, אבל קיבלנו את זה במתנה מהאלוקים. אמונה זו לא קנתה קניין בנפשנו כיוון שלא עמלנו עליה.

בכל שנה בליל הסדר אנו זוכים שוב לאותה הארה, זוכים במתנה. עכשיו אומר אלוקים, אני כביכול לוקח מכם את ההארה, עכשיו תעבדו לבד. תספרו יום אחר יום, כל יום ועבודתו המיוחדת, צעד אחר צעד, עד שתגיעו בכוחות עצמכם אל היעד הנכסף - קבלת התורה, ועל ידי כך זה יהיה שלכם, קניתם קניין בנפשכם. כשם שאבא נותן יד לבנו הקטן כדי שיוכל להתחיל ללכת, ואז עוזב אותו כדי שיסתדר לבד בכוחות עצמו.

אלוקים נותן לפעמים הארות והצלחות גדולות ואז לוקח אותן, כדי שהאדם ירגיש למה הוא מסוגל להגיע. בנוסף, עצם מתנת ההארה גורמת שעבודת ההתקדמות שלו תהיה יותר אפקטיבית. זו גם הסיבה שעובר במעי אמו לומד את כל התורה כולה וכשנולד משכיחים ממנו את הכל, וכך הנשמה מסוגלת ומשתוקקת להגיע שוב לאותה החוויה שחוותה היא בעצמה בעבר.  

זו בדיוק ספירת העומר. נסביר.

שעורים זה מאכל בהמה, חיטים זהו מאכל אדם. (לחם הוא מזונו הבסיסי של האדם מפני שיש בו את ארבעת היסודות שהאדם מורכב מהם, אש [אפייה], רוח [התפחה], מים [חומרי הגלם] ועפר [מקום הגידול]). התרת אכילת השעורה בעולם בתקופה זו, מסמלת את זה שפעמים אדם רואה את עצמו בפרספקטיבה של בהמה, פעמים אדם מרגיש את עצמו כבעל חיים מצוי. לעומת זאת, מנחת החיטים שהקריבו במקדש בחג השבועות, חג מתן תורה, מייצגת את המצב האידיאלי – אדם.

ספירת העומר היא חתירה בלתי פוסקת ממצב בהמי למצב "אדם". משימה זו הוטלה לראשונה על עם ישראל בצאתם ממצרים. העם היה אז במצב רוחני ירוד מאוד, ללא תורה ומצוות, המשימה הייתה לצאת מהמצב הבהמי - ממה שה"עומר" מייצג, ולהתחיל להיכנס למצב "אדם", לדרגה נעלה יותר, כדי שיוכלו לקבל את התורה הקדושה – שהרי זו מטרת כל היציאה.

משימה זו אינה חד פעמית, אלא רב שנתית. בכל שנה ושנה מחדש, עלינו לספור ולהחדיר לליבנו את חשיבות מתן תורה, לנסות לחתור ללא הרף לצאת מהמצב הבהמי, ולהיכנס ולו במעט למצב של "אדם".

זו הסיבה מדוע כשהתורה מצווה אותנו בספירת העומר, היא משתמשת בקוד "מיום הביאכם את עומר התנופה", בכדי להדגיש את מטרת הספירה - לצאת ממצב בהמי נחות, למצב אנושי מרומם. להתחיל בשעורים ולגמור בחיטים...

מה שנשאר להבין, מדוע אנו סופרים כמה ימים עברנו ולא כמה עוד נשאר. זה לא סתם. טמון כאן יסוד חשוב לכל אדם בעבודתו הרוחנית.

ידוע המשל של החפץ חיים על אישה ענייה שמכרה תפוחים לפרנסתה. יום אחד בעומדה בשוק עם סל התפוחים, ילד שובב חמד לו לצון והפך את סלה, וכל התפוחים התגלגלו במורד הרחוב. כל הילדים מסביב החלו לחטוף מהתפוחים, והאישה החלה לצעוק ולבכות. עבר שם אדם ואמר לה, במקום לצעוק ולבכות, תחטפי מה שאת כן יכולה!

זו העבודה שלנו, גם אם אנו לא יכולים לאסוף את כל התפוחים, מה שכן אפשר – להתכופף ולקחת.

כל תפוח שווה המון.

כך כשאדם רוצה להשיג משהו בעבודתו הרוחנית, כל התקדמות אפילו הקטנה ביותר, שווה לאין ערוך.

יתרה מזאת. ביהדות, עצם הרצון, עצם התשוקה, עצם הציפייה לצאת מהמצב הגרוע שלנו, זה לכשעצמו שווה המון.

ישנה דוגמא בתורה לעניין זה. בפרשת בהעלותך (במדבר ט') התורה מספרת על קרבן הפסח הראשון שבני ישראל הקריבו במדבר. כותבת התורה שהיו אנשים שנטמאו ולא יכלו להקריב את קרבן הפסח. הם באו למשה ואמרו לו "אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' ...". לכאורה, מה הם רוצים? הרי על זה בדיוק נאמר "עבר זמנו בטל קרבנו", הייתם טמאים – הפסדתם! אבל לא! הם רוצים מאוד! משה רואה שהם כל כך רוצים, הוא שואל את אלוקים, ואלוקים אומר לו יש צ'אנס נוסף - פסח שני בי"ד באייר. מי שלא היה יכול להקריב את קרבן הפסח בזמנו, ניתנת לו הזדמנות נוספת. רואים מה כוחו של הרצון, אדם רוצה להקריב קרבן ואלוקים "מחדש" בשבילו דין מיוחד של פסח שני!

זו הסיבה מדוע אנו סופרים כמה כבר עברנו ממצב "העומר" ולא כמה נשאר. משום שהיסוד בהתקדמות רוחנית הוא להסתכל בסיפוק כמה כן עברנו, במה התקדמנו, וזה מה שנותן את הכוח להמשיך. אנו סופרים כל יום בסיפוק, הנה התקדמנו צעד קטן, אה! כמה נפלא! וכך למחרת, וואו, כבר התקדמנו שני צעדים, וכן הלאה...

עוד נקודה לסיום.

התורה אומרת "וספרתם לכם". התלמוד לומד מזה שכל אחד ואחד חייב לספור לעצמו ולא שאחד יוציא ידי חובה את האחר (מסכת מנחות דף סה'). ללמדנו שבהתקדמות רוחנית אל לו לאדם לעשות השוואות בינו לבין האחרים. "וספרתם לכם" פירושו ספירת מלאי פרטית של הישגים והתקדמות ולא בהשוואה לאחרים...