אתם שואלים, מנוחה פוקס עונה: מי חייב למי וכמה?

באופן רגיל בעלי ואני מסתדרים יפה מאד. הדברים שונים כששגרת היום משתנה, למשל כאשר צריך לקחת ילד לרופא או ילדה לכיתה לאחר שאחרה את ההסעה. אז מתחילים וויכוחים מרגיזים, כי אף אחד מאתנו לא אוהב לשנות מהדרך שלו. האמת היא שאני באמת לא יודעת מי חייב לשני ולמה. גם בעלי לא יודע. כל אחד מאתנו מתעקש שלא לעשות את הדבר, אבל מצד שני כל אחד גם שואל את עצמו בתוך תוכו: אני אומר שלא אני, אבל מי אמר שבאמת לא אני?

אני מרגישה שאנחנו רבים על שטויות, אבל כל הזמן יש לי משהו שמונע בעדי לעשות. כאילו שיש פה איזה חשבון של כמה פעמים אתה עשית וכמה פעמים אני, וכאילו שאנחנו סופרים את הפעמים האלו.

חיים אמתיים ונכונים של בני זוג הם חיים שבהם הם דואגים זה לזה, שמרגישים זה את זה ושרוצים להקל ולגרום לחיים טובים יותר לבן הזוג.

ברגע שמתחילה ההתחשבנות הזו וכל אחד סופר כמה פעמים הוא עשה וכמה פעמים השני, כאן החיים הופכים למייגעים, למרגיזים, לקשים ולכאלו שאינם מענגים.

חיים אמתיים של בני זוג הם כאלו שבהם כל אחד מהצדדים רק רוצה לתת לשני, להעניק, לשמח ולדובב.

חיים אמתיים הם כאלו שבהם כל אחד שואל את עצמו:

איך אוכל לשמח את בן זוגי? איך אוכל לגרום לו ללכת לישון מרוצה יותר?

בסדנאות שלי אנחנו דנים לפעמים בשאלה:

דפקו על הדלת. מי ילך לפתוח?

גם כאשר התשובה ברורה: הבעל ילך לפתוח! או: האישה, ההרגשה של המוותר רעה. עצם הדבר שהיא תקום בכל צורה, או הוא יקום בכל מצב, בין אם חטף תנומה, בין אם הוא מת מעייפות – גורם  לשניים לרטון ולהתעצבן.

אבל אני רוצה לדבר על  עצם הדבר שהשאלה עלתה על השולחן. השאלה עצמה מוכיחה על המצב: המצב אינו טוב מספיק.

כשאתם מעניקים זה לזה אתם מלמדים את עצמכם לעשות למען השני.

אם תרשמו בפנקס כמה פעמים ניגשתם לדלת, רשמו בפנקס עוד רשימת הזדמנויות איך תוכלו לעשות למען האחר עוד פעם.

מתי ידפוק מישהו נוסף על הדלת?

שמעתי לפני שנים הרצאה של מישהו שטען ואמר שהבעל אוהב לחזור לבית נקי ומסודר, ולראות את אשתו נקייה ולבושה. הוא טען שטוב תעשה האישה אם אכן תדאג לכך, ואם לאו – לא פלא שהוא ממורמר...

אני זוכרת שעם תום ההרצאה ניגשו אליו הרבה מאוד נשים והסבירו לו שאישה שסחוטה מיום עבודה והרגע סיימה להשכיב את הילדים אינה יכולה להתלבש או להתבשם כרגע. אין לה כוח, היא טרחה כל כך הרבה עד שכוחה עזבה.

המרצה ירד מהבמה והשאיר אותי לחשוב מחשבות עמוקות. האם זה הגיוני? האם האישה אמורה להיות סוס עבודה? ולמה התכוון המרצה בדבריו?

אני יודעת שמרצים שונים אומרים את הדבר הזה. אני גם מודעת לכך שזה לא הגיוני. אני רואה אימהות נאנקות תחת העומס, הן בקושי מרימות את עצמן מהכריעה אל מול האמבטיה במשך הערב, הן בקושי מחזיקות עיניים פקוחות בהשכיבן את ילדיהן. בוודאי שהן לא מסוגלות להתלבש עכשיו בבגדים מיוחדים. לעומת זאת, ואולי לזאת הכוונה, כשאישה מסיימת את מלאכתה, במקום להרים טלפון לחברה ולהתחיל לספר לה סיפורים, טוב תעשה אם תיגש לחדר, תפשוט את הבגדים הפחות ריחניים ותלבש משהו שנעים יותר לראותה בו.

אני חושבת שהרבה יותר חשוב שאישה תקבל את בעלה בחיוך על הפנים, במילים טובות ומפנקות ובסלט שהוא אוהב, מאשר שתלבש את בגדי השרד שלה ותתהלך על עקביה.

יותר מכל אני חושבת שכאן חשובה התקשורת הבונה, התקשורת הגלויה. במקום שבו האישה יכולה לשמוע מבעלה מה אוהב ואיך אוהב שהיא מקבלת את פניו, והוא יכול לשמוע מאשתו באיזה אופן היא שמחה שהוא נכנס הביתה, בבית כזה אני בטוחה שגם הבעל וגם האישה ידעו איך לנהוג ומה לעשות.

בקרוב – סדנת הנחיית הורים עם מנוחה פוקס. לפרטים הקליקו